אפשר להסכים ואפשר להתנגד להצעה, או שמא דרישה, של שר האוצר אביגדור ליברמן, שהחופש הגדול יעבור לתקופת חגי תשרי. אפשר למנות את יתרונותיה של ההצעה הזאת, ויש לה יתרונות, כפי שכמעט ברור מאליו, ומוביל לתמיכה של לא מעט ישראלים בהצעה. ביולי ילמדו. זה נוח להורים, שרובם עוד עובדים. באוגוסט יצאו לחופשה. זאת תהיה חופשת הקיץ. בספטמבר-אוקטובר, לפי מועד החגים העבריים, יצאו לחופשה ארוכה שמחברת את ראש השנה, יום כיפור, ועד אחרי סוכות ושמחת תורה. כלומר, שוב התאמה בין לוח החופשות של ההורים והתלמידים, וגם חיסכון משמעותי בימי חופשה. המורים לא יהנו פעמים – גם חופש גדול וגם הימים המטורטרים של חגים עם ימי לימודים לא ממש משמעותיים ביניהם. המורים ילמדו ביולי וינוחו עם ילדיהם בספטמבר.
האם העולים יותר תורמים למדינה או יותר מעמיסים קשיים על המדינה? בואו להשיב
יש לכם אמון בשר המשפטים גדעון סער? בואו לדרג אותו עם שאר חבריו לממשלה
נשמע טוב? כאמור, יש לרעיון הזה לא מעט יתרונות. ימי החגים הם אכן תקופה בעייתית בבתי הספר. החופש הגדול אכן ארוך מאוד. רק דבר אחד חסר בהצעה של ליברמן: לצד ההסבר הנוגע למה שאפשר להרוויח מסידור חדש מהסוג שהוא מציע, נדרשת מחשבה גם למה שאפשר להפסיד מסידור חדש כזה. ולא – הכוונה כאן איננה למה שיפסידו המורים. ברור שעל זה יהיה הוויכוח בין אנשי האוצר לבין ארגוני המורים. ויכוח שהוא במהותו מקצועי וכלכלי. כמה צריכים המורים לנוח כדי שיוכלו לבצע את תפקידם – כמה צריכים לשלם למורים תמורת ימים רבים של מנוחה.
אם כך, למה הכוונה? הכוונה היא למה שיפסיד הציבור. הכוונה היא למה שיעשה שינוי כזה לרעת המערכת החינוכית של מדינת ישראל. וכמו שאמרנו, הציבור ירוויח לא מעט. את הצמדת חופשות הילדים לחופשות ההורים, את מניעת הטרטור של יום כן, יום לא, בתקופת החגים. זה הרווח. האם יש לצידו הפסד? התשובה היא שיש, אלא שהוא איננו כלכלי, ולכן איננו עומד בראש מעייניו של שר האוצר, וגם לא בראש מעייניהם של שלל התעשיינים והכלכלנים שתומכים באוצר. זה הפסד שקשה יותר לשקלל אל תוך מערכת השיקולים הנוגעת לחופשות, אבל מבחן רציני של הצעתו של ליברמן מחייב גם שקלול כזה.
תקופת החגים היא הזמן שבו יש לבתי הספר, כלומר, למערכת הממשלתית, הזדמנות להטמיע מסרים חינוכיים שהם הבסיס לתרבות המשותפת היהודית-ישראלית. היא הזמן שבו כל תלמידה ותלמיד טובלים תפוח בדבש, גם אם זה לא נהוג בבית. כי בית הספר דואג לזה. זה הזמן שבו כל תלמיד ותלמידה מקבלים טעימה ממשמעותו של יום כיפור, היסטורית, דתית, תרבותית. זה הזמן שבו אפשר לקבוע את הרף התחתון של ידיעות וחוויות שכל התלמידים בישראל זקוקים להם במסגרת המשותפת של החברה הישראלית.
כמובן, אפשר להחליט שאין צורך ברף תחתון כזה. אפשר להחליט שלא אכפת לנו אם לתלמידי ישראל תהיה הזדמנות ללמוד מהו יום כיפור ומדוע בונים סוכה. אפשר לומר שעבר זמנו של צום גדליה (שכבר היום יש שיעור לא מבוטל של ישראלים, בעיקר בוגרי המערכת הממלכתית-חילונית, שאינם יודעים מהו), ושלא ממש חשוב שיהודים בישראל ידעו שיש דבר כזה "הושענא רבה". אפשר להחליט שהשאלה אם תלמידת בית ספר יסודי באשקלון כן או לא תקבל הזדמנות להחזיק ביד אתרוג ולהריח אותו לא מעלה ולא מורידה. אם בביתה נוהגים לברך על ארבעת המינים, תהיה לה הזדמנות. אם בביתה לא נוהגים לעשות זאת – כנראה שאין בזה צורך. בהחלט אפשר להחליט כך, אבל לפני שמחליטים ראוי להבין שזה מה שמחליטים. כלומר, ששינוי מועדי החופשות איננו שינוי שישפיע רק על הכלכלה, על שכר המורים, על מצב ההורים, על מספר ימי הלימודים, על משכורות. זהו שינוי שישפיע גם על החברה הישראלית ועל תרבותה. זהו שינוי שיבטל את ההזדמנות ליישור קו תרבותי של כלל התלמידים.
למה הדבר דומה: נניח שמחר יוחלט שחיילי צה"ל, מטעמי חיסכון, לא נוסעים יותר לבקר ביד ושם במסגרת הטירונות, או קורס מ"כים או קורס קצינים. לא שצפויה החלטה כזאת, אבל נניח שתתקבל. איך נכון לבחון החלטה כזאת? אפשר לבחון אותה מהיבטים של כלכלה, חסכון ויעילות. פחות הסעות, פחות אוטובוסים, פחות ימי אימונים שבוזבזו על נסיעות הלוך ושוב, פחות תשלום לגופים חיצוניים על הדרכה, פחות מזון שצריך לשנע לירושלים כדי להאכיל את החיילים. חסכון משמעותי בתקציב צה"ל, ותוספת משמעותית של שעות אימונים. עד כאן הצד החיובי. אבל הרי ברור שאי אפשר לעצור כאן. אי אפשר לעצור את הדיון בצד החיובי. יש גם צד שלילי. ישנו גם הצד של מה המדינה תפסיד מהפסקת ביקורים של חיילי צה"ל ביד ושם.
מה תפסיד? היא תפסיד את ההזדמנות ליישר קו. רוב החיילים יגיעו ליד ושם גם ככה. הם יגיעו במסגרת בית הספר, לפני הצבא, או במסגרת אחרת, אחרי הצבא, או שילכו לבד. אבל יהיו גם מי שלא יגיעו. יהיו גם מי שאם הצבא לא ייקח אותם – פשוט לא יהיו ביד ושם. האם הכרחי שכל ישראלי יבקר ביד ושם? הנה שאלה שאיננה כלכלית אלא תרבותית. כמו השאלה האם חשוב שכל תלמידה בישראל תחזיק בידה אתרוג, או תקבל הזדמנות לנסות לתקוע בשופר. הנה שאלה שהתשובה עליה לא יכולה להיות תשובתו היבשושית של שר האוצר, שמחפש את איי הבזבוז במערכת החינוך (המסורבלת והמאוד לא יעילה).
אפשר להציע גם כך: במקום לשאול "האם יהיה טוב יותר שכלל הילדים בבתי הספר יהיו בחופשה בחגי תשרי", החליפו את השאלה ל"האם יהיה טוב שחלק משמעותי מילדי ישראל לא ידעו מהו שופר ומדוע תוקעים בו בראש השנה". ובעצם, צריך לשאול את שתי השאלות, זו לצד זו. כי החלטה על שינוי מועד החופש הגדול היא מה שנהוג לכנות "טרייד אוף". מקבלים משהו בצד אחד, נותנים משהו בצד אחר. האם זו עסקה משתלמת? יהיו רבים שיחשבו שכן. יהיו רבים שיחשבו שלא. כך או כך, זו החלטה ציבורית שמשמעותה חורגת בהרבה מתחום אחריותו של משרד האוצר. החלטה שיש טעם להתווכח עליה.
