שפה מחוללת תודעה, תודעה מחוללת מציאות. נכון? כל ילד במערב (ובישראל) יודע לדקלם את הרעיון הזה בניסוחים כאלה ואחרים. לשפה שלנו יש משקל גדול, היא יכולה לשנות תודעה ומציאות. אבל לאחרונה נכנס בי ספק קטן לגבי המשקל הרב שרבים מאתנו, מימין ומשמאל, מייחסים לשפה בכלל, ולאקסיומה הזאת בפרט. זה קרה תוך כדי העבודה על סדרה חדשה ששודרה השבוע, לרגל 100 שנה למותו של המהפכן הדגול אליעזר בן יהודה.
בשלושת פרקי הסדרה ניסיתי לברר מה בוער בעברית של ימינו. בין שפת ההייטק הישראלית ושפת הפופ והסמארטפון, ניסיתי להתעכב גם על המפגש בין השפה ובין ה"שיח" החדש והמאתגר והמתיש לפעמים.
צפו בפרק הראשון בסדרה "דיבור ישראלי"
מצד אחד, העידן הנוכחי ממטיר עלינו מלים כמו חול. בכל מקום, בכל פלטפורמה, מלים נכתבות ונזרקות בזול. מצד שני, שימו לב לכל המהומות הפוליטיות וסערות הטוויטר סביבכם. לפחות חצי מהן פורצות בגלל מילים ולא מעשים: ההוא אמר "הגדה המערבית", וההוא צ'חצ'חים", ובמד"א שינו את אב ואם ל"הורה 1 והורה 2". האם כתבו באתר החדשות "נהרג" או "נרצח"? והאם אמרו "שורד שואה" או "ניצול שואה"? ויש גם את הנקודה הא-מגדרית שמחוללת מלחמת תרבות בצה"ל ובמשרדי ממשלה אחרים. איזו סערה מילולית תתעורר היום? היום עוד צעיר, נחכה.
התקינות הפוליטית הגיעה מהשמאל האמריקני, וכבשה גם את הימין. במיוחד בישראל. השיח המרכזי גם בימין הוא על "הנדסת תודעה". באמצעות מה? באמצעות מלים כמובן. הימין מלין שהתקשורת לא אומרת אמת וכותבת על מיידי אבנים "צעירים" במקום "ערבים", והיא, כמו השמאל לפניה עם מאבקי התקינות שלו, קצת צודק. תגידו אמת, אל תכבסו.
יש משמעות למלים, וברור לי לחלוטין – שווה מחקר אם טרם נעשה – שהצלחתו המסחררת של נרטיב התקינות בישראל קשורה לא רק להשפעות אמריקניות, אלא גם לעובדה שאנחנו יהודים טובים ושורשיים. לא הדור הזה המציא את "קוצו של י'", או את הדקדוק שבין "מגדיל" ל"מגדול" ולא הדור הזה המציא את ההקפדה, בשבת שלפני פורים, לצאת ידי חובה רק אם שמע גם את המלים "זכר עמלק" וגם "זייכר עמלק". ועוד לא דיברנו על זה שהעולם כולו נברא בדיבור.
והשפה נחשבת קדושה לא רק על ידי מאמינים מעם הספר, אלא גם על ידי אנשי אקדמיה ואנשי תקשורת, שכלי העבודה שלהם הוא כידוע המקלדת והמיקרופון. בשנים האחרונות, הרעיון שהמילה והמינוח הם חזות הכול תפס תאוצה ברשתות החברתיות, במיוחד בטוויטר, גם בפיד ימין וגם בפיד שמאל. גם שם המשתמשים, ובכללם פוליטיקאים, חמושים במקלדות, ואין פינוק יותר גדול מלתקן את העולם במקלדת.
צפו בפרק השני בסדרה "דיבור ישראלי"
אז עברים ועבריות, דברו עברית, מתוקנת. אל תגידו "ספרדים", תגידו "מזרחים", אה, לא, בעצם תגידו "ישראל השנייה". אל תגידו "הגדה המערבית" תגידו "יהודה ושומרון", או להיפך, ובבקשה (הנה יוזמה אמיתית שהגיעה לאחרונה לאקדמיה ללשון): אל תשתמשו במינוח הפוגעני "כלים חד-פעמיים", תתחילו להגיד "כלים מחבלי סביבה". אם החיים והמוות ביד הלשון, אז עד הסוף. בקיצור, בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב נודניק עם אג'נדה.
המילה הכתובה והנאמרת חשובה מאוד, אבל היא לא תמיד קדושה, ובעיקר אין קשר סיבתי כה מובהק וישיר בין המילה שבה בחרת ובין השינוי שאת או אתה חולמים עליו. זו לא סיבה לא לחלום, זו סיבה למעט צניעות. אנחנו, הכותבים והמדברים, חשובים למדי, אבל לא עד כדי כך. אם נדמה לנו שהנכחת נשים בשפה יכולה להחליף דיון מתיש במספרים ובנתונים, שלמשל יסגרו את הפער במשכורות בין נשים לגברים, או יעודדו נערות לגשת לחמש יחידות כימיה, אנחנו בבעיה. הטרמינולוגיה לא תספיק לנו כדי לפתור את בעיות העולם והחברה.
בפרק השלישי של הסדרה "דיבור ישראלי", שעוסק במאבקי השפה והמגדר, שוחחתי עם ד"ר ויקי טפליצקי-בן סעדון מהאקדמיה ללשון עברית. היא עומדת בראש הכור הגרעיני הכי נפיץ וסודי של האקדמיה ("הוועדה למונחי מגדר ומיניות", שבה מנסים לקבוע שמות עבריים ל"טרנסים" ול"יציאה מהארון", ועושים זאת לדבריה כתגובה לדרישה של אנשים שזו הזהות שלהם ובשיתוף פעולה איתם), אבל לא על זה דיברנו. ויקי פקחה קצת את עיני במה שקשור להנכחת נשים בשפה העברית, ובפרט על ידי אמצעים לשוניים כמו הכפלה ("מאזינים ומאזינות") או הנקודה הא-מגדרית המפורסמת, הגורסת דווקא "מאזינות.ים".
צפו בפרק השלישי בסדרה "דיבור ישראלי"
בסביבתי משתמשים לא מעט באמצעים האלה, ובגדול אני רואה בכך ברכה. אבל התחוורה לי פינה שלא חשבתי עליה, שלפעמים האמצעים האלה הם גם נזק ולא רק תועלת. למה? היות שהעם רואה את האקדמיה ללשון כמשטרת לשון, מתברר שהרבה אנשים פונים לאקדמיה עם מצוקות שונות. ולדברי המרואיינת מהאקדמיה, מתקבלות המון פניות "מאנשים שיש להם דיסלקציה ואומרים אנחנו לא יכולים לקרוא. זה גם ככה קשה להם, אז עם הטקסטים, הנקודות והלוכסנים? זאת אומרת, אנשים לוחמים למען משהו וקצת שוכחים שיש עוד קבוצות של עוד אנשים".
בכל השיחות שלי עם אנשים שמבקשים להקפיד על מינוחים תקינים, ביקשתי ללכת עוד צעד אחורה: מה המשקל האמיתי של השפה שלנו? האם באמת, כשנגיד "כלים מחבלי סביבה", אנשים יפסיקו לקנות כלי פלסטיק? מאיפה בא הרעיון הזה? לי הוא נשמע מופרז מאוד.
העברית, גם אם היא עתיקה, היא לא היחידה שבה יש מגדור. מה עם הצרפתית? והספרדית? טפליצקי-בן סעדון אמרה שבצרפת ובספרד האקדמאים הודפים – בקנאות רבה יותר מאשר בארץ - ניסיונות לטשטש את האופי הממגדר של השפות הללו. ובכל מקרה קשה לטעון שמעמד האישה בצרפת ובספרד, למרות השפות העתיקות, נחות במיוחד יחסית לעולם. לעומת זאת, שווה לבדוק מה מעמד הנשים בתרבויות שבהן הפנייה לנשים וגברים היא אחידה או כמעט אחידה. ובכן לא רק אנגלית, אלא גם מקומות שבהם מעמד הנשים הוא כידוע בטופ – כמו איראן (פרסית), טורקיה ואזורים מסוימים בסין.
המאבק לשוויון חשוב מאין כמוהו, אבל כשמדובר בשפה יש לו גבולות. המצאת אותיות עבריות חדשות במסגרת "העברית הרב מגדרית" של מיכל שומר, היא תרגיל מחשבתי ועיצובי מקסים, אבל למרות השלטים "ברוכות הבאות" שממלאים את הארץ, היא לא צפויה להיכנס לשימוש נרחב. איש לא יצליח, גם אם מאוד ירצה, לעקור את היסוד הסתמי-זכרי בעברית באופן שיהיה נסבל ומעשי. יש כאלה שזה אולי מייאש אותם, אבל זו האמת.
מה כן? רוביק רוזנטל סיפר לי שבגרמניה, אחרי שאנגלה מרקל נבחרה, הגו מילה חדשה "קאנצלרין", נקבה של קאנצלר, קאנצלרית, מילה שמעולם אף גרמני באף תקופה לא חשב שיהיה בה צורך. באותו אופן, רוזנטל הציע להתמקד במינוחים נשיים בעברית לתפקידי אליטות ועמדות כוח, עמדות שהילדות שלנו בסבירות רבה מאוד יישאו אליהן עיניים. אז עכשיו כשיש לנו שרה, מנכ"לית וחוקרת ומט"קית, ואפשר לחשוב על שמות חדשים בתחומים נוספים. למשל תלמידות חכמים.
