כמעט 80 שנה חלפו ואולי הגיע הזמן לבדוק איך השואה עיצבה, ועדיין מעצבת, את החברה הישראלית. מתי התחלנו לצחוק מהשואה? איך נעשינו חברים של הגרמנים? כמה יהודים עמדו לדין כאן בישראל על סיוע לנאצים? למה מכל הרופאים הנאצים זוכרים היום דווקא את מנגלה? ומה עצר את התוכנית להרוג 6 מיליון גרמנים כנקמה?
עקיבא נוביק פותח את זיכרון השואה בהסכת חדש – "לך תזכור", ובוחן איך נבנה הזיכרון שלנו, מה התווסף ומה העדפנו לשכוח.
משפטי היהודים
הסיפור הזה מתחיל מגביע גלידה בתל אביב. זה קרה ביום חם, בקיץ של 1950, ברחוב נחלת בנימין. לחנות נכנסת בחורה צעירה ובוחנת את הטעמים מאחורי הזכוכית. היא מביטה במוכרת, וברגע הדם אוזל לה מהפנים.
"את היית הממונה על בלוק מספר שבע בבירקנאו?"
"כן, אני אלזה טרנק"
הלקוחה רצה לתחנת המשטרה ואמרה: "אני מבקשת להגיש תלונה. על סיוע לנאצים, ופשעים נגד האנושות".
האזינו לפרק 1 בהסכת "לך תזכור"
זו תופעה מדהימה ומודחקת, שקרתה בשנים הראשונות של המדינה. אנשים במסעדות, בחתונות, בבתי חולים, פגשו את מי ששימשו קאפואים במחנות בהם היו. זה הוביל לחקיקת החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם מ-1950.
המילה "ועוזריהם" כוונה במקור ליהודים. אף אחד לא חשב שנאצי יגיע לישראל מרצונו. הוא נוסח נגד ניצולי שואה ששרדו בזכות תפקידים שמילאו עבור הנאצים. ראשי קהילות, שוטרים בגטאות, אחראי צריפים במחנות עבודה. קאפואים.
העדויות נגד אלזה טרנק - אותה מוכרת מהגלידה, רק בת 26, כן? - היו קשות מאוד. אבל כשעלתה אל דוכן העדים התגלתה תמונה מורכבת. בעצם אלזה טענה: גם אני הייתי אסירה. "מה שעשיתי, עשיתי לטובתן", אמרה להגנתה. "חשבתי שמוטב שאני אסטור להן מאשר שאמסור אותן לגרמנים". וזה מה שטענו כל הקאפואים. עשינו את זה כי הכריחו אותנו. גם אנחנו קורבנות. אף אחד לא התנדב להיות קאפו. ואם אנחנו לא היינו מכים, התוצאה היתה גרועה פי אלף.
משחק של ידידות
על המדים של גיבורי מלחמה נאצים, היה צלב מרובע מברזל. לעיטור הגבורה הזה היו דרגות ותוספות, הוא חולק למיליוני חיילים שכבשו ברגליים את פולין ורוסיה. אחד האנשים שהלכו איתו בגאווה גדולה היה אדולף היטלר. אפשר לראות את זה בכל תמונה שלו עם מדים, על הכיס השמאלי.
בפברואר 1970 נחת בישראל מטוס בואינג 707 של חיל האוויר הגרמני, הלופטוואפה. על הזנב שלו התנוסס אותו צלב ברזל ענק. אבל מי שיצאו ממנו התקבלו פה בכבוד גדול, ובדיעבד - רשמו פרק היסטורי בלתי נתפס.
האזינו לפרק 2 בהסכת "לך תזכור"
זה קרה באצטדיון בלומפילד ביפו, בערב של 25 בפברואר 1970. על הדשא התחרו שתי קבוצות. מצד אחד נבחרת ישראל, שחלק מהשחקנים בה הם דור שני לשואה. מולם שיחקה קבוצת פאר גרמנית, שגם השחקנים בה הם דור שני לאותה תקופה, אבל מהצד הגרמני.
את התיקון שגרמנים מסוימים, כמו מאמן הנבחרת הגרמנית, חיפשו כלפי ישראל ויהודים אנחנו יכולים להבין. אבל גם מאמן נבחרת ישראל רצה ליצור תיקון – תיקון ביחס של ישראלים לגרמניה.
הפרזנטור של הרוע
אחד הסרטים הכי מפורסמים שנעשו על הנאצים נקרא "הנפילה", משנת 2004. מופיע בו לא רק הקטע של היטלר מתעצבן, שהפך לקאלט, אלא כל הקריסה של הצמרת הנאצית, רגע לפני שברלין עלתה בלהבות. וברגע הזה, בכיר נאצי מנסה להתאבד עם כל משפחתו בארוחת ערב, אבל הרימון לא מתפוצץ. הוא מנסה ומנסה ובסוף מצליח להרוג את עצמו, את אשתו והילדים.
האזינו לפרק 3 בהסכת "לך תזכור"
לאיש הזה קוראים ארנסט גרוויץ, והיו לו סיבות טובות להתאבד. גרוויץ היה הרופא הבכיר ביותר בהיררכיה הנאצית. הוא אישר את כל הניסויים שהנאצים עשו בבני אדם - ביהודים, בצוענים, בהומוסקסואלים. הוא מאלה שהעלו את הרעיון להשמיד את היהודים בעזרת תאי גזים. וכשחשבו איך יביאו את כל הגז והציוד למחנות, הוא הציע את האמבולנסים של הצלב האדום. אה, הוא היה גם ראש הצלב האדום בגרמניה. על הידיים של גרוויץ יש דם בכמויות בלתי נתפסות, ובפרק הזה אנחנו נתאר רק מעט מהדברים שהוא אחראי להם. בואו נגיד שלעומתו, אפילו דוקטור מנגלה היה רופא זוטר.
אבל ארנסט גרוויץ נשאר שם כמעט אלמוני בתודעה הציבורית, בעוד את מנגלה כולם מכירים. כשמחפשים בגוגל את המילים "הרופא הנאצי", הוא מופיע ראשון בכל התוצאות. לפני ארנסט גרוויץ. לפני קרל ברנדט. לפני ויקטור בראק. הרופאים האלה ממשיכים להשפיע על החיים שלנו עד היום. אנחנו פוגשים את הממצאים שלהם בחיי היום יום שלנו, אף אחד מהם אינו מוכר היום. מנגלה כן. למה?
