ברוב המקרים, החיים הפוליטיים אינם בחירה בין "כן" ו"לא", הם בחירה בין חלופות שמבטאות סדרי עדיפויות יותר מורכבים. "כן" לדבר אחד, שמשמעותו "לא" לדבר אחר. השאלה על מה מוותרים ועל מה מתעקשים היא השאלה החשובה, ולא מה רוצים. כי לרצות – כולם רוצים הכול, בדיוק כמו שנראה להם נכון. אבל זה בדרך כלל לא אפשרי, כך שצריך לבחור.
מה יותר חשוב, חוק הלאום או הקפדה על בידול בין גוש הקואליציה וגוש האופוזיציה? (הבחירה הייתה: חוק הלאום, שהתקבל בהסכמה בין חלק ממפלגות הקואליציה לחלק ממפלגות האופוזיציה). ועוד דוגמה: מה יותר חשוב, לשמור על חבר הכנסת ניר אורבך בקואליציה, או לממש את "גזרת המעונות" שרצה שר האוצר אביגדור ליברמן? (הבחירה הייתה: אורבך עכשיו, חוק המעונות אחר כך, ב-2024, כלומר, אף פעם, אלא אם הממשלה הבאה שתיבחר תהיה עוד יותר מרכז-שמאל מזו שמכהנת עכשיו).
לדעתך, איזה שיעור מהערבים בישראל הם קיצוניים מבחינה פוליטית?
ליל הסדר בא אז נשמח לדעת: בבית שלך, מי בדרך כלל מכין את האוכל?
בחירה היא דבר קשה, שיש בה תועלת. קשה – כי, כאמור, כולנו רוצים הכול. גם שלום אזורי, וגם לשמור על קבר שכם. מטרה מורכבת. מועילה – כי היא מאפשרת לזקק את מה שחשוב מתוך מה שרצוי. הרצוי הוא "הכול". החשוב הוא מה שמוכנים להילחם עליו, להתעקש עליו, לשלם עליו מחיר. דוגמה מוכרת: הפשרה ברחבת הכותל. יש רוב בציבור שתומך בפשרת הכותל כפי שהוצעה ועברה בממשלת נתניהו. אבל הרוב הזה לא מצליח לממש את שאיפתו, משום שהפשרה "רצויה" בעיניו אבל לא "חשובה" בעיניו. כמעט אף מצביע של יש עתיד לא יפיל ממשלה בגלל פשרת הכותל. אז מנהיגי יש עתיד יסכימו למכור את פשרת הכותל (וגם מכרו אותה) בתמורה למשהו אחר, נניח, המשך כהונת הממשלה.
מכאן נדלג לחמץ בפסח. החמץ בבתי החולים. אם תשאלו את הציבור הישראלי על איסורי חמץ במקומות פומביים, או ציבוריים, כמו בתי קפה, או בתי חולים, או צה"ל, תגלו את מה שכולנו מבינים גם בלי לערוך סקר: החילונים מתנגדים ברוב גדול לאיסורי חמץ (גם אם אינם אוכלים חמץ), והדתיים תומכים באיסורי חמץ, לפחות במקומות מסוימים. לדוגמה, על השאלה - האם צריך או לא צריך לחייב בפסח מסעדות ובתי קפה לא להגיש חמץ? אמרו כמעט 90% מהחילונים שלא, ולעומתם כמעט 80% מהדתיים והחרדים שכן (נתוני המכון לדמוקרטיה, 2018).
אבל זו שאלה פשוטה מדי, ולא מחודדת. למה לא מספיק מחודדת? כי היא מבטאת העדפה כללית ולא בחירה בין שתי אפשרויות שמבטאות תמורה ומחיר. כלומר, על מה תסכימו לוותר (אם אתם דתיים) כדי שיהיה איסור חמץ בבתי קפה בפסח. כלומר, על מה תסכימו לוותר (אם אתם חילונים) כדי שיהיה היתר חמץ בפסח. בחיים הפוליטיים, כבר אמרנו, נדיר שאפשר לממש שאיפות שנויות במחלוקת בלי לתת תמורה. האיסור/היתר לחמץ בפסח שנוי במחלוקת, ולכן צריך לשאול לא רק מה הישראלים מעדיפים, אלא גם מה הם מוכנים לתת בתמורה להעדפתם.
בנט - ההתרסקות? האזינו לעוד יום
כששואלים שאלה כזאת, לפעמים מתגלה דבר מפתיע. לדוגמה: מתברר שהציבור שהכי ימהר לאסור על חמץ הוא הציבור החילוני. קראתם נכון – החילוני! האם זה הגיוני? כשתראו מה השאלה ששאלנו (ואתם מוזמנים ומוזמנות להשיב לה, במסגרת סקר המדד החדש) תבינו איך זה קרה.
הנה השאלה, ששאלנו מייד לאחר הודעתה של חברת הכנסת עידית סילמן שהיא פורשת מהקואליציה ותחילתו של המשבר הפוליטי: מהאפשרויות הבאות, מה את/ה מעדיפ/ה שיקרה עכשיו?
הצענו שלוש אפשרויות לבחירה. אפשרות ראשונה: "בחירות חדשות". אפשרות שנייה: "ממשלת ימין-מרכז במסגרת הכנסת הנוכחית". אפשרות שלישית: "פשרה: איסור חמץ תמורת המשך הממשלה הקיימת".
שימו לב לכמה הערות אזהרה. פרופ' קמיל פוקס, שעבר על הנתונים, הדגיש כמה פעמים שלא טוב לשכוח את הערות האזהרה, ואיתו אני לא מתווכח. אז הנה הן: קודם כל, יש שלוש אפשרויות, ורק מתוכן אפשר לבחור. אין אפשרות לומר "אף אחת מהן". כלומר, הכרחנו את המשיבות והמשיבים לענות רק על האפשרויות שאנחנו בחרנו, ושאנחנו חושבים שהן האפשרויות הרלוונטיות (להגנתנו נאמר: ככה זה גם בחיים עצמם. הבחירה היא מתוך האפשרויות שיש, ולא מתוך האפשרויות שהיינו רוצים שיהיו. וגם אין אפשרות ריאלית לא לבחור שום דבר, כי בסוף משהו צריך לקרות).
עוד הערת אזהרה: רק אפשרות אחת מתוך השלוש אוסרת על חמץ בפסח. שתי האחרות מוותרות על אזכור החמץ, בתמורה למשהו אחר – קואליציית ימין-מרכז, או בחירות חדשות (בתקווה של המשיבים שיובילו לקואליציית ימין).
והערת אזהרת אחרונה: לא אמרנו "חמץ בבתי החולים" אלא "חמץ" באופן כללי. זו הערה שדווקא עוזרת לנו, כי היא מראה שהתשובות מתייחסות לחמץ באופן יותר כללי, ואולי יותר גורף, מאשר לחמץ בבתי החולים.
עכשיו, אחרי שהזהרנו, נבחן מי מוותר על מה תמורת מה. וזה מה שמעניין. רוב החילונים, שמתנגדים לאיסור על חמץ, מוכנים להשלים עם גזרה כזאת – אם זה מה שצריך כדי שממשלת בנט-לפיד תוכל להמשיך להתקיים. הרצוי הוא אולי היתר להכנסת חמץ לבתי חולים (או אפשרות לאכול חמץ באופן כללי), אבל החשוב הוא המשך קיומה של הממשלה.
לעומת זאת, לרוב הדתיים והחרדים, שמרבים לדבר על כמה חשוב להם החמץ, וכמה עקרוני בעיניהם שאי אפשר יהיה להכניס אותו לבתי חולים, יש משהו שחשוב הרבה יותר. כאשר מציעים להם דבר פשוט: תקבלו את האיסור על חמץ כמו שאתם רוצים, אבל תאלצו להשלים עם המשך כהונת הממשלה – הם מוותרים עליו. למה? כי יש משהו שיותר חשוב להם: להפסיק את כהונת הממשלה. קודם להפיל את בנט-לפיד, אחר כך לדאוג לחמץ.
כמובן, אפשר להניח שהדתיים והחרדים פשוט אומרים לעצמם משהו בנוסח "אם הממשלה תיפול ותהיה קואליציית ימין, נוכל לאסור על חמץ". וזה נכון, אבל מגלם סיכון. כי מה אם דווקא המרכז-שמאל ינצח בבחירות? במקרה כזה, המצביעים שוחרי איסור החמץ גם יקבלו את אותה ממשלה, וגם יוותרו על איסור החמץ. כלומר, ההימור על בחירות (או קואליציית ימין-מרכז, שלא מבטיחה איסור חמץ) לא ישתלם. ובכל זאת הם מהמרים. כך נחשף הבלוף של כולם. הבלוף של החילונים, שצועקים על איסור החמץ אבל מוכנים לוותר עליו די בקלות, והבלוף של הדתיים שצועקים על היתר החמץ אבל מוכנים לסכן אותו באותה קלות.
