עם או בלי החרדים, זה תמיד דת ומדינה תמורת שלטון

2. התסבוכת המוכרת: בג״ץ מתערב, המערכת מתערערת

בית המשפט הוא שטלטל את המערכת בפסק החמץ שלו. נדמה שעוד רגע קט, ושוב יכניס את ידיו לקלחת שמוטב היה לו להימנע ממנה. כאילו שאין מדינה ברקע שגם היא צריכה להתנהל, ולא במישור תיאורטי של פסקי דין תלושים ממציאות החיים. בשלב זה מדובר ברמזים, בכיוונים, לא בפסק דין. אבל בית המשפט רמז שייתכן שיתבע מצה״ל לאפשר לחייליו להכניס חמץ לבסיסים. נימוקים? מן הסתם עוד יבואו. בפסק הדין שאילץ בתי חולים לאפשר הכנסת חמץ, בית המשפט הזכיר כי ״האוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם היא ערך יסוד בשיטת משפטנו והיא מעוגנת בהגנה החוקתית על כבוד האדם״.

יכול להיות שזה יהיה הנימוק גם הפעם, בהבדל אחד: הצבא איננו מקום שבו ״האוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם״ מקבלת משקל שווה למשקלה בקרב אזרחים. להפך, הצבא הוא מקום שבו אין אוטונומיה פרטית. יש הנחיות, יש פקודות, יש מגבלות, לא מעט מהן שרירותיות. הצבא קובע לחייליו מתי יאכלו, מה יאכלו והיכן יאכלו. הוא מאלץ רבים מהם לרדת לשכיבות סמיכה כדי להיכנס לחדר האוכל. הוא קובע מה ילבשו, מתי ילכו לישון. הוא קובע מתי יוכלו לצאת לביתם, ומתי עליהם לשוב. הוא קובע באיזה צבע יהיו גזעי העצים בבסיס, כיצד יימתחו חבלי האוהלים, ואיזו תסרוקת מותר לחיילים לעצב.

הצבא אוסר על הכנסת חמץ לבסיסים בפסח. איסור פעוט, כמעט זניח, לעומת שאר המגבלות שהוא מטיל על חייליו. האם מדובר באיסור שיש בו היגיון? לא יותר ולא פחות מעשרות איסורים אחרים. האם גם בהם בג״ץ מעוניין להתערב? האם הוא מעוניין לפתור את בעיותיו של צה״ל עם סרבני גילוח הזקן, האם הוא רוצה להחליט אילו חיילים יקבלו רובה מקוצר ואיזה ארוך, האם הוא רוצה לקבוע שלחייל מותר להצמיד נוצת טווס לכומתה, אם מתחשק לו, או שלחיילת יותר להסתובב בשיער ארוך פזור, כי כך מתאים לה?

גם זה דבר פשוט, שיכול להבין כל קורא עם שכל פשוט: הצבא קובע כללים, החיילים מבצעים. חלק מהכללים מטומטמים. בעיני החיילים, רוב הכללים מטומטמים – ובג״ץ לא מתערב. הוא לא מתערב גם אם הכללים מטומטמים. הוא לא מתערב אלא אם מדובר ב״נסיבות נדירות״, בפעולה ״חריגה וקיצונית״. אם זה מה שדרש השבוע משרת החינוך, כאשר ביטל את התערבותה בהחלטת ועדת פרס ישראל, מדוע שלא יפעל על פי אותן אמות מידה גם ביחס להתערבות שלו בהחלטות צה״ל?

תאמרו, שבוע שדאות נחוץ לצורכי המקצוע הצבאי – הפסקת חמץ היא כפייה דתית. נשיב: מידה של כפייה דתית נחוצה כדי לשמור על יכולתו של צה״ל לגייס אוכלוסיות חשובות. הכנסת חמץ תפגע ביכולתו של צה״ל לגייס את החיילים האלה. עוד יותר מזה, היא תפגע ביכולתו של צה״ל לממש את מה שרצה דוד בן גוריון לעשות עם כלל הנוער: ״לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית, יחידת רצון ושאיפה לשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר – להופכו לעם״.

3. הבעיה המוכרת: מפלגות שאינן מפלגות

עידית סילמן היא חברת כנסת בלי מפלגה. המפלגה שלה, ימינה, היא פיקציה ותמיד הייתה. אין מפלגה כזאת, אין ציבור גדול שתומך במפלגה כזאת. יש נפתלי בנט – ויש פלטפורמה שהביאה אותו לשלטון. זו בעייה כללית של הקואליציה. גם כחול לבן היא פיקציה וגם תקווה חדשה. העבודה ומרצ הן בערך אותה מפלגה. כלומר, הקואליציה בנויה מקש ומסקינגטייפ, היא לא מונחת על לבנים ויסודות.

הביטו באופוזיציה: הליכוד היא מפלגה אמיתית. גם יהדות התורה, ש״ס והציונות הדתית. אלה מפלגות שקל לזהות מי הן, מי הקהל שלהן, קל לזהות שמדובר במפלגות שיש להן מסורת ועתיד, ויש להן סדר יום. אם נתניהו יילך, הליכוד תשאר. אם אריה דרעי יילך, ש״ס תשאר. אם בנט יילך, ימינה לא תשאר. אם בני גנץ יילך, כחול לבן לא תשאר. הנה, סילמן הלכה. הלכה מאין ולאן? משום מקום לשום מקום. קשה להיבנות לטווח ארוך על מקום שהוא שומקום.