עם או בלי החרדים, זה תמיד דת ומדינה תמורת שלטון

עם או בלי חרדים זה תמיד דת ומדינה תמורת שלטון
המאבק על החמץ בפסח, התערבות בג"ץ ומפלגות פייק: שלוש הערות על המשבר בממשלה המתנדנדת אחרי פרישת סילמן
מחבר שמואל רוזנר מחבר שמואל רוזנר
Getting your Trinity Audio player ready...
ישיבת ממשלת בנט-לפיד, 20.06.21
צילום: צילום: עמית שבי

עוד קצת מוקדם להספיד סופית את הקואליציה ולהיערך לבחירות חדשות. אך בכל זאת קשה לראות את חברת הכנסת עידית סילמן חוזרת לשורות אחרי ההסבר המפורט והמנומק שפרסמה לפרישתה. גם לפוליטיקאים יש פסיכולוגיה, וירידה מעצים היא תרגיל מורכב נפשית עוד יותר מפרישה. כך שצריך להניח שסילמן כבר לא חברה – ושהממשלה מתנדנדת חזק. 

כמה זמן הקואליציה תחזיק מעמד? זמן טוב לרענן את התחזית שלכם

1. הדילמה המוכרת: דת תמורת שלטון

יצחק רבין לא היסס לתת לש"ס שליטה על ענייני דת ומדינה, בכדי לזכות בשלטון יציב. בכך לאפשר לממשלתו לעשות מהלכים גדולים וחשובים בעיניו, גם בתחום הכלכלה, וגם בתחום המדיני. מאז ועד היום, מצבו הבסיסי של המרכז-שמאל לא השתנה. פעם זה החרדים, ופעם זה הסילמנים, העסקה היא אותה עסקה: שלטון תמורת דת ומדינה. רוצים להדיח את נתניהו? תצטרכו לוותר על חמץ בבתי החולים. רוצים חמץ בבתי החולים? תצטרכו למצוא רוב שאיננו כולל חברי כנסת המשתייכים לגוש הדתי-חרדי.

כאן לא מדובר על מי צודק, או על למי יש יותר תמיכה, או על מה הציבור רוצה. זה משחק כוח פשוט. תן לי ואתן לך. מי שחשב שימינה היא מפלגה אחרת, שלא תנהל את הסחר הזה, טעה. מי שחשב, שבגלל שסילמן חובשת מטפחת קטנה ולא מגבעת שחורה, היא תוכל לקיים עסקה שבה אין תמורה בנושאים שחשובים לה – טעה. מי שלא הבין שהחמץ בבתי חולים אלה הנושאים החשובים לה – לא מבין את סילמן ואת שכמותה.

זו העסקה: שלטון, תמורת דת ומדינה. סילמן יותר נוחה מהחרדים, אבל לא תוותר על העסקה שהיא, בפועל, אותה עסקה שתובעים החרדים. במובן הזה, שום דבר לא השתנה.

צפו בריאיון של ח"כ סילמן בכאן חדשות בדיגיטל

 

2. התסבוכת המוכרת: בג״ץ מתערב, המערכת מתערערת

בית המשפט הוא שטלטל את המערכת בפסק החמץ שלו. נדמה שעוד רגע קט, ושוב יכניס את ידיו לקלחת שמוטב היה לו להימנע ממנה. כאילו שאין מדינה ברקע שגם היא צריכה להתנהל, ולא במישור תיאורטי של פסקי דין תלושים ממציאות החיים. בשלב זה מדובר ברמזים, בכיוונים, לא בפסק דין. אבל בית המשפט רמז שייתכן שיתבע מצה״ל לאפשר לחייליו להכניס חמץ לבסיסים. נימוקים? מן הסתם עוד יבואו. בפסק הדין שאילץ בתי חולים לאפשר הכנסת חמץ, בית המשפט הזכיר כי ״האוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם היא ערך יסוד בשיטת משפטנו והיא מעוגנת בהגנה החוקתית על כבוד האדם״.

יכול להיות שזה יהיה הנימוק גם הפעם, בהבדל אחד: הצבא איננו מקום שבו ״האוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם״ מקבלת משקל שווה למשקלה בקרב אזרחים. להפך, הצבא הוא מקום שבו אין אוטונומיה פרטית. יש הנחיות, יש פקודות, יש מגבלות, לא מעט מהן שרירותיות. הצבא קובע לחייליו מתי יאכלו, מה יאכלו והיכן יאכלו. הוא מאלץ רבים מהם לרדת לשכיבות סמיכה כדי להיכנס לחדר האוכל. הוא קובע מה ילבשו, מתי ילכו לישון. הוא קובע מתי יוכלו לצאת לביתם, ומתי עליהם לשוב. הוא קובע באיזה צבע יהיו גזעי העצים בבסיס, כיצד יימתחו חבלי האוהלים, ואיזו תסרוקת מותר לחיילים לעצב.

בית המשפט הוא שטלטל את המערכת בפסק החמץ שלו. נדמה שעוד רגע קט, ושוב יכניס את ידיו לקלחת שמוטב היה לו להימנע ממנה

הצבא אוסר על הכנסת חמץ לבסיסים בפסח. איסור פעוט, כמעט זניח, לעומת שאר המגבלות שהוא מטיל על חייליו. האם מדובר באיסור שיש בו היגיון? לא יותר ולא פחות מעשרות איסורים אחרים. האם גם בהם בג״ץ מעוניין להתערב? האם הוא מעוניין לפתור את בעיותיו של צה״ל עם סרבני גילוח הזקן, האם הוא רוצה להחליט אילו חיילים יקבלו רובה מקוצר ואיזה ארוך, האם הוא רוצה לקבוע שלחייל מותר להצמיד נוצת טווס לכומתה, אם מתחשק לו, או שלחיילת יותר להסתובב בשיער ארוך פזור, כי כך מתאים לה?

גם זה דבר פשוט, שיכול להבין כל קורא עם שכל פשוט: הצבא קובע כללים, החיילים מבצעים. חלק מהכללים מטומטמים. בעיני החיילים, רוב הכללים מטומטמים – ובג״ץ לא מתערב. הוא לא מתערב גם אם הכללים מטומטמים. הוא לא מתערב אלא אם מדובר ב״נסיבות נדירות״, בפעולה ״חריגה וקיצונית״. אם זה מה שדרש השבוע משרת החינוך, כאשר ביטל את התערבותה בהחלטת ועדת פרס ישראל, מדוע שלא יפעל על פי אותן אמות מידה גם ביחס להתערבות שלו בהחלטות צה״ל?

תאמרו, שבוע שדאות נחוץ לצורכי המקצוע הצבאי – הפסקת חמץ היא כפייה דתית. נשיב: מידה של כפייה דתית נחוצה כדי לשמור על יכולתו של צה״ל לגייס אוכלוסיות חשובות. הכנסת חמץ תפגע ביכולתו של צה״ל לגייס את החיילים האלה. עוד יותר מזה, היא תפגע ביכולתו של צה״ל לממש את מה שרצה דוד בן גוריון לעשות עם כלל הנוער: ״לצרפו ולמזגו ליחידה היסטורית, יחידת רצון ושאיפה לשון וכוח ויצר ומאוויי יצירה, כלומר – להופכו לעם״.

3. הבעיה המוכרת: מפלגות שאינן מפלגות

עידית סילמן היא חברת כנסת בלי מפלגה. המפלגה שלה, ימינה, היא פיקציה ותמיד הייתה. אין מפלגה כזאת, אין ציבור גדול שתומך במפלגה כזאת. יש נפתלי בנט – ויש פלטפורמה שהביאה אותו לשלטון. זו בעייה כללית של הקואליציה. גם כחול לבן היא פיקציה וגם תקווה חדשה. העבודה ומרצ הן בערך אותה מפלגה. כלומר, הקואליציה בנויה מקש ומסקינגטייפ, היא לא מונחת על לבנים ויסודות.

הביטו באופוזיציה: הליכוד היא מפלגה אמיתית. גם יהדות התורה, ש״ס והציונות הדתית. אלה מפלגות שקל לזהות מי הן, מי הקהל שלהן, קל לזהות שמדובר במפלגות שיש להן מסורת ועתיד, ויש להן סדר יום. אם נתניהו יילך, הליכוד תשאר. אם אריה דרעי יילך, ש״ס תשאר. אם בנט יילך, ימינה לא תשאר. אם בני גנץ יילך, כחול לבן לא תשאר. הנה, סילמן הלכה. הלכה מאין ולאן? משום מקום לשום מקום. קשה להיבנות לטווח ארוך על מקום שהוא שומקום.

הפופולריים