הקרבות נמשכים, אבל תשומת הלב כבר מוסחת. כך זה יהיה מעכשיו, ועד שייגמר. העולם לא יוכל להתמקד רק במלחמה. יהיו דברים אחרים על סדר היום. פיגוע בבאר שבע, הליכי שימוע של שופטת בוושינגטון, עדות מפתח במשפט נתניהו, ועידת פסגה בקהיר, אולי הסכם עם איראן, עליית מחירי הדיור. מלחמת רוסיה-אוקראינה תישאר ברקע, פורצת לתודעה ונסוגה ממנה. ייתכן שתימשך כך עוד חודשים או שנים, משום שבשדה הקרב אף צד לא יכול להכריע, ומשום שבאין הכרעה, גם במשא ומתן אף צד לא מוכן להיות זה שמוותר על שאיפותיו.
איך והאם ישראל צריך לסייע לאוקראינה? ענו על הסקר של המדד ו"העולם היום"
המלחמה שלהם | עוד יום
> לדעתך, איזה שיעור מהערבים בישראל הם קיצוניים מבחינה פוליטית?
שאלות גדולות וקטנות, קצרות טווח וארוכות, מרחפות מעל העימות.
הנה שאלה קצרת טווח: מי בעצם מנצח בזירה עצמה? אליוט כהן, המומחה לעניינים כאלה, ששימש כיועץ לממשל הנשיא בוש בתקופת המלחמה בעיראק, חושב שהפרשנים זהירים מדי. הוא חושב שהרוסים לא סתם ״תקועים״ אלא פשוט ״מפסידים״. ליתר דיוק: האוקראינים מנצחים. אן אפלבאום כתבה שהרוסים תכננו לכבוש את אוקראינה כולה בשישה שבועות, וכבר מחצית הזמן עברה, והמשימה לא מתקרבת להשלמה. אבל היא בכל זאת נשארת עם ״תקועה״, ולא עוברת לרוסיה ״מפסידה״. אבל, היא כותבת, כבר אפשר, בלי קושי ״לדמיין ניצחון״.
אז זו שאלה אחת: מי מנצח. דווקא זו שאלה שלא נשאל אתכם בסקר שאנחנו עורכים השבוע על המלחמה באוקראינה, ומקווים שתבואו להשיב על שאלותיו (לחצו כאן). למה לא נשאל? כי אין לכם אפשרות להשיב. אתם לא שם. אתם לא בזירה. למה שתדעו מי מנצח? אנחנו מעדיפים לשאול שאלות שנוגעות להערכת מדיניות, להעדפות ערכיות ומוסריות, למבט על מנהיגים, ולא שאלות עובדתיות על תנועות כוחות והצלחה בקרב.
והנה שאלה ארוכת טווח: האם המלחמה בין רוסיה לבין אוקראינה היא אירוע מקומי, שהעולם מצליח להכיל, או שמא תחילתה של תקופה חדשה? יש מי שמכנים אותה ״מלחמה קרה״, יש מי שהרחיקו עד ל״מלחמת עולם שלישית״. כך מתחילה מלחמת העולם, כתב ברט סטיבנס, איש הניו יורק טיימס. כתב – והציג תיק מעניין של הוכחות. גם מלחמת העולם השנייה, הזכיר, החלה בהדרגה. התגלגלה מאירוע לאירוע, כאשר חלק מהאירועים הללו, עד היום, נספרים בנפרד, גם אם למעשה ברור שבדיעבד ראוי לכלול אותם בתקופת המלחמה. כך פלישת יפן למנצ’וריה ב-1931. כך פלישת איטליה לחבש ב-1935. כך המיליטריזציה של חבל הריין ב-1936. כך מלחמת האזרחים בספרד, גם היא ב-1936.
את המלחמה עצמה סופרים מהאנשלוס באוסטריה, או מהפלישה לפולין, אבל אלה כבר אירועים מאוחרים, של תחילת השיא. לפי התיאוריה של סטיבנס, אנחנו עוד בשלב המקדים. עוד לא רואים את השיא, אבל אפשר להרגיש אותו מתקרב. הוא מזכיר את הפלישה של פוטין לגיאורגיה ולקרים, את המלחמה בסוריה, את הדיכוי המהיר של הונג קונג, את האגרסיביות הגוברת של איראן. כאמור, זו גרסה קיצונית יחסית של טענת האירוע הגדול-מכפי-שהוא-נראה. רוב עמיתיו של סטיבנס לא גורסים מלחמת עולם שלישית אלא מסתפקים ב״מלחמה קרה״ שניה.
עם תושייה וסמארטפון: הישראלים שלא עומדים מנגד | הסכת "עוד יום" עם חן ביאר
בעצם, אלה שתי השאלות העיקריות. אפשר להציג אותן בפשטות כשאלה אחת על המצב – מי מנצח – ואחת על המשמעות – מה כל זה אומר. כמובן, בין שתיים אלה יש קשר. אולי אם רוסיה תנצח, יגבר התיאבון והמלחמה תמשך, אבל אם אוקראינה תנצח בזאת תמנע מלחמת עולם שלישית. אולי אם רוסיה תפסיד סין תרגיש צורך להיחלץ לעזרתה, ובכך דווקא תואץ מלחמת עולם שלישית.
בניגוד למה שנדמה לרבים, העולם לא התגייס כולו נגד רוסיה ובעד אוקראינה. זה נכון באירופה, בארה״ב, בעוד כמה מדינות. זה לא נכון בשתי המדינות המאוכלסות בעולם, סין והודו. זה לא נכון במדינות רבות בדרום אמריקה, כמו ברזיל. זה לא נכון במזרח התיכון, שמבעבע בגלל הדהירה האמריקאית להסכם עם איראן, אולי בחסות ערפל הקרב בערבות אוקראינה.
לא שמישהו במזרח התיכון מתלהב מפוטין, או מהאופציה הסינית, אבל חולשה אמריקאית דווקא באזור הזה מאפשרת לשחקנים חדשים לצבור נכסים והשפעה. שלושה מהם, סיסי, בנט ובן זאיד, הסתודדו השבוע במצרים, וכנראה לא כל מה שאמרו ינעם לאוזני האמריקאים (שחושדים שלא קיבלו דיווח מלא על השיחות).
כך או כך, יש לנו שאלות אליכם: על התפקוד של בנט, של ביידן, של זלנסקי, על הפליטים, על התנהלות המערב, על התיווך הישראלי, על התוקפנות הרוסית. יחד עם מואב ורדי, עורך חדשות החוץ של כאן חדשות, נדון במשמעות של התשובות שתתנו לנו. אז אנא, בואו והשיבו.
