בשולי המלחמה: הגוף כבר בירושלים, אבל בראש הפליטים בכפור של המלחמה

רגע אחד בכפור של המלחמה
בבית המחומם בירושלים, אחרי שהמחשבות שקעו, אני חוזר לרגע אחד וחשוף לקור בתור הפליטים הענק במעבר הגבול בין אוקראינה לפולין. לילדה הרוקדת, לזקנות המלחששות, המתנדבים הלהוטים והקונוטציות שחוזרות שוב ושוב לאותו מקום בהיסטוריה
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
ילדה פליטה אוקראינה
צילום: ילדה פליטה אוקראינה

יצאנו מלביב שבקצה המערבי של אוקראינה לכיוון הגבול עם פולין, בדרך חזרה הביתה לישראל, אחרי שבוע של סיקור "השוליים" של המלחמה הזאת.

אני אומר שוליים כי לביב היא לא לב זירת ההתרחשות הצבאית של המלחמה הזו שמתנהלת כבר שבועיים ויומיים על אדמת אוקראינה. היא גם לא בדיוק העורף שספג עד עכשיו את המכות הקשות. היא נמצאת מאות קילומטרים מאימת המגף הרוסי שמורגש בחצי השני של המדינה הגדולה הזו, מהבירה קייב מזרחה, והחזית הדרומית.

היום ה-17 למלחמה באוקראינה | עדכונים שוטפים

אני אומר שוליים כיוון שאל השוליים האלה התנקזו בשבועיים האחרונים מאות אלפי בני אדם, פליטים, עקורים, שנתלשו מהבית, או ברחו מההפצצות, הכי רחוק שהם יכולים. האנשים האלה הפכו לשוליים של המלחמה, אבל הם בעצם הלב שלה. לב שמחפש עכשיו בית חדש בעולם של אי ודאות שאליו הם הושלכו ברגע אחד, גם לו באופן זמני בלבד.

היציאה מלביב היא שער הבריחה מהמלחמה הקשה הזו. טרמינל מיושן מהתקופה הסובייטית עם מעבר לכלי רכב, שבשבועיים האחרונים ידע ויודע תורי ענק של מכוניות המשתרעים בממוצע על פני כמה קילומטרים, לעיתים זה גם מגיע ל-10 קילומטרים של טור מכוניות שמתקדם לאיטו, בדרך מאוקראינה, החוצה, לפולין. ומשם הלאה. אבל לאן בדיוק?

טרמינל מיושן וקר ומנוכר שכאילו קפא בזמן ויש בו גם מעבר להולכי רגל, עמוס לעייפה בימים אלה. גם שם תורי ענק של אנשים שמתקדמים לאיטם במסע הבריחה אל עולם חדש ולא נודע עם הרבה סימני שאלה. עוד לפני ההגעה לשער הברזל של הטרמינל, הנפתח ונסגר לאיטו לצורך ויסות העומס הרב בצד האוקראיני של הגבול, עומדים ברחוב המוביל אל הטרמינל בצפיפות ובטור ארוך מאוד – מאות ולעיתים אלפי אנשים שמחכים להוראת השוטר או החייל האוקראיני שניתן להתקדם עוד כמה מטרים קדימה בדרך אל שער היציאה.

זקנות מבוגרות עטופות בבגדים חמים, אימהות שנפרדו מבני זוגן שלא יכולים לצאת עכשיו את אוקראינה בגלל צו הגיוס הכללי, ילדים קטנים ותינוקות – בטור אנושי ארוך אחד, מיטלטלים בין הבית החם, היציב והמוכר לבין העולם החדש שכפתה עליהם המלחמה. פה ילד בוכה, פה ילדה שאוחזת בדובי שלקחה מהבית, הרבה מאוד ילדים שאוחזים בדובי או צעצוע אחר שיזכיר את הבית. ילדים שספק אם מבינים מה קרה ולמה הם פה בכלל, ומי זה פוטין, ולמה בגללו הם צריכים עכשיו לקפוא מקור במחסום, שרובם כנראה מעולם לא היו בו קודם.

הקור מצמית. מינוס כמה מעלות. הטור האנושי הזה של הולכי הרגל שמשתרע על פני כמה מאות מטרים מצטופף עכשיו עם מזוודות ותיקים ושקיות על המדרכה ברחוב הראשי שמוביל אל הטרמינל. אנחנו, דורון כהן הצלם ואני, עומדים איתם. שעתיים וחצי-שלוש תחת כיפת השמיים בכפור הזה, לבושים בשכבות על גבי שכבות. אני עם שלוש שכבות, שתיים מהן חולצות תרמיות, ומעיל מחמם, כובע צמר, כפפות ומחמם צוואר. דורון הצלם עם חמש שכבות ושני מעילים. קופאים מקור. רק למחרת יתברר לי שהזמן "הקצר" הזה בתור הארוך הזה עלה לי במה שנראה כמו כוויות קור בשתי הרגליים, שארגיש היטב למחרת, בפולין.

אפשר להניח שכוויות הקור הן גם מנת חלקם של חלק משותפותיי ושותפיי לטור האנושי הזה בכפור של אוקראינה. טור של נשים צעירות ואימהות וילדים וזקנות, והרבה ילדים קטנים

מעולם לא היו לי כוויות קור בעבר. ההרגשה היא כמו צריבה בשמש הלוהטת של אילת באמצע אוגוסט, כששכחת לשים קרם הגנה. אפשר להניח שזה גם היה מנת חלקם של חלק משותפותיי ושותפיי לטור האנושי הזה בכפור של אוקראינה. טור של נשים צעירות ואימהות וילדים וזקנות, והרבה ילדים קטנים.

שלוש נשים אוקראיניות זקנות עומדות מאחורינו. שעות הן עומדות על הרגליים תחת כיפת השמיים ובקור המצמית, בתור האינסופי הזה שמסרב להתקדם. וכל זה בוודאי אחרי מסע של שעות ארוכות ואולי יממות שלמות בדרך לכאן מהמזרח – בין רכבות, בין אוטובוסים, בין לילות ללא שינה זרוקים במחנות פליטים מאולתרים בחדרי הלובי של המלונות המלאים עד אפס מקום בלביב. הן נועצות בי מבטים, מסתכלות אחת על השנייה, הן מדברות ביניהן ומהנהנות, ושוב גונבות אלי מבט. אולי אני מזכיר להן מישהו מהמשפחה, אני חושב לעצמי. אולי הן חושבות שאני בכלל משתמט שמנסה לפלס את דרכו החוצה מאוקראינה. בכל זאת, אני סוג של עוף מוזר בטור האנושי הזה, בפסיפס הנשי הזה, הנטול גברים כמעט לחלוטין.

שלוש אוקראיניות זקנות מביטות עליי ומתלחששות. אולי הן חושבות שאני בכלל משתמט שמנסה לפלס את דרכו החוצה מאוקראינה. בכל זאת, אני סוג של עוף מוזר בטור האנושי הזה, בפסיפס הנשי הזה, הנטול גברים כמעט לחלוטין

אישה צעירה שנראית בשנות השלושים לחייה עם כובע קפוצ'ון לראשה עומדת לידי עם מבט קפוא, כאילו שרויה בהלם קרב. מדי פעם המבטים מתלכדים, והיא משפילה מבט, בפנים עצובות. ילד קטן עטוף מעיל וכובע צמר יוצא מהטור, מתחיל לרוץ בכיוון הכביש ונופל על האספלט. אחד הכלבים הקטנים שמלווים את אחת המשפחות בטור הזה, גם הוא עטוף מעיל, מבחין בילד שנפל, ונדרך. הכלב נראה מודאג, מסתכל על האמא שמרימה עכשיו את הילד, מבלי לנבוח, מבלי להוציא הגה. בכלל, לא מעט כלבים שנלקחו לכאן ביחד עם חלק מהמשפחות במנוסתן מהמזרח, נראים אבודים. הולכים הנה והנה, הלוך ושוב. או מותשים, ורוכנים על הקרקע הקפואה. גם הכלבים התנתקו מסביבתם הטבעית הרגילה ולא מבינים מה נפל עליהם שהם נדרשים עתה למסע הזה.

בסופו של דבר, אנחנו מגיעים אל שער הטרמינל וחוצים אותו, עדיין בצד האוקראיני של הגבול, רק כדי לגלות שיש תור ארוך נוסף, בשרוול החשוף לקור ותחת כיפת השמיים בדרך אל הבוטקה שבו יחתימו לנו את הדרכונים, רגע לפני שנעבור לבוטקה נוסף בצד הפולני שעל הגבול, שרק בו נעבור את הבידוק לפני היציאה הסופית מאוקראינה והחצייה אל שטחה של פולין. השרוול הזה, כאמור בצד האוקראיני של הגבול ועוד לפני עמדת בידוק הדרכונים, נמצא בין גדרות ישנים שבקצותיהם מלופפת גדר תיל. מדי פעם נשמעות נביחות כלבים ברקע, מה שזורק אותך לקונוטציות אחרות, שאנחנו, בני העם היהודי, מכירים היטב מתקופה חשוכה בעבר.

כל כך הרבה כסף נשפך עד כה למען המטרה ההומניטרית הנעלה הזו. לראשונה בחיי אני מבין את החשיבות של כל הארגונים ההומניטריים האלה, איזו עבודה הם עושים. מלאכים, בלי קלישאות

כאן, בשרוול, יש חבית ענק עם מים רותחים לחלוקת תה חם. יוזמה של אחד הארגונים ההומניטריים. אנשים מסתערים על העמדה הזו. אני חושב לעצמי: כל כך הרבה ארגונים הומניטריים נרתמו לסייע לאנשים האלה (והם ימתינו לנו, אגב, ב"עיר ההומניטרית" הענקית שהוקמה מעברו הפולני של הגבול עם דוכנים של מזון ושתייה חמה, ושמיכות ובגדים חמים). כל כך הרבה כסף נשפך עד כה למען המטרה ההומניטרית הנעלה הזו. איך אף אחד לא חשב לפזר פטריות חימום לאורך הטור האנושי הזה כאן לאורך השרוול בקור המקפיא, ולאורך התור הענק שמשתרע עוד לפני הכניסה לטרמינל בצד האוקראיני, רק כדי להקל במעט על האנשים, בכפור האוקראיני הזה. לראשונה בחיי אני מבין את החשיבות של כל הארגונים ההומניטריים האלה, איזו עבודה הם עושים. מלאכים, בלי קלישאות.

עדיין בתור שעומד מלכת בדרך לעמדת בידוק הדרכונים בצד האוקראיני של הגבול, אתה מסתכל מקרוב על הפנים של הנשים, של הזקנות, של האימהות, של הילדים הקטנים, וחושב לעצמך: איזה מסכנים האנשים האלה. איזה גורל אכזר עבורם. הנה האישה הזו שמזכירה לך את דודה שלך בתוך התור הקפוא הזה. הנה הילדה שמזכירה לך את הבת שלך.

אני נזכר בילדה במעיל האדום שראיתי כמה ימים קודם לכן בתוך המולת המשפחות הנמלטות, רגע לפני העלייה לאוטובוס שייקח אותן מלביב לגבול אוקראינה-פולין. סביב האוטובוס, תכונה גדולה של המבוגרים שבודקים שיש עליהם את כל המסמכים, שבודקים שכל התיקים והמזוודות איתם. חלק מהאימהות נפרדות מהבעלים, האבות נפרדים מהילדים, לפני שהם עולים על האוטובוס. בתוך כל ההמולה הזו, מצלמת הפלאפון שלי קולטת רגע אחד של הילדה ההיא באדום, שמנותקת מהכול, מפזמת שיר באוקראינית, מסתובבת במקום שוב ושוב, וידיה מרחפות מצד לצד, בתנועות ריקוד עדין ושובה לב. כמו רקדנית בלט בתיבת נגינה, אבל איזו נגינה נוראית. אני לא יכול להפסיק לצלם אותה, ולחשוב, ולצלם ולחשוב, ולדמוע מאחורי המצלמה. היא מסתכלת עלי, ומבינה שאני מצלם אותה. וממשיכה לרקוד מול מצלמה, כאילו מתעלמת מנוכחותי.

מה זה בית בכלל, אני ודורון הצלם מתחילים לדסקס בינינו ברגע של פילוסופיה מלחמתית, רגע לפני שמגיעים לעמדת בידוק הדרכונים בצד האוקראיני של הגבול. מה זה ארבעה קירות מבטון שאנחנו קוראים להם בית. מה זה שווה בכלל אם ברגע אחד כל הבית הזה שאנחנו קוראים לו בית יכול להיעלם. בן אדם לא לוקח איתו את הבית במנוסה. הוא לוקח את מה שהוא יכול לסחוב בידיים, מזוודה אחת אולי שתיים, שאליה הוא דחף את כל מה שיהיה נחוץ לו, את כל מה שחשוב לו באמת. הוא לוקח איתו את האנשים שיקרים לו. את הכלב או החתול שאהב. ויוצא למסע לא נודע, להתחיל מחדש. הבית נשאר מאחור.

אני יודע עד כמה הקונוטציות השואתיות הן נושא שאנשים מנסים להימנע ממנו, וכמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל אין מה לעשות, זה מה שעובר בראש למול התמונות האנושיות האלה

ועוד דבר שעובר לי בראש ואני מרשה לעצמי לומר לדורון, למרות שאני יודע עד כמה הקונוטציות השואתיות הן נושא שאנשים מנסים להימנע ממנו, וכמובן להבדיל אלף אלפי הבדלות, אבל אין מה לעשות, זה מה שעובר בראש למול התמונות האנושיות האלה שנמצאות ממש מולנו, מסביבנו, בטור האנושי הזה שהגיע ברכבות עמוסות אדם מהמזרח: איך בכלל אנשים ביישוב העזו להרשות לעצמם לבוא אז בטענות לניצולי השואה בעבר על שלא התקוממו והלכו כצאן לטבח. כשאתה מסתכל על כל האנשים המסכנים האלה כאן בגבול אוקראינה-פולין, שברגע אחד התהפך עולמם, והם עדיין שרויים עמוק בתוך ההלם של ההיתלשות מהבית והמנוסה אל הלא נודע, והם קופאים מקור... איך מישהו מהם יכול לחשוב בכלל על משהו מלבד השאלה: מתי לעזאזל יסתיים כבר הסיוט הזה. רק שיסתיים כבר. אי אפשר לחשוב כמעט על שום דבר מעבר. המוח קופא. הכול קופא.

את השורות האלה התחלתי לכתוב במונית ה"אובר" שלקחה אותנו מגבול פולין לעיר קטוביץ לא הרחק מקרקוב. המשכתי לכתוב קצת במלון ואחר-כך בטיסה חזרה לישראל דרך פרנקפורט. ואני משלים עכשיו את הכתיבה בבית שלי בירושלים. בבית החם שלי עם אשתי והילדה והכלב. וחושב לעצמי: כמה בר מזל אני. כמה בני מזל כולנו, כאן, בבית.

הפופולריים