הביקור הראשון שלי באוקראינה היה לפני חודש בדיוק. איום המלחמה כבר היה גלוי, הצהרות מאיימות ומרגיעות נשמעו לסירוגין מקייב וממוסקווה, בזמן שנציגי שתי המדינות קיימו מגעים בפריז. אף אחד לא היה אדיש למתרחש אבל תרחישי האימים עוד נראו רחוקים ומופרזים.
מה שהסבירו לי שוב ושוב לפני חודש זה שבניגוד למה שאנחנו במערב חושבים, זאת מלחמה שמתנהלת כבר שמונה שנים, כך שהתרחיש האפשרי הוא בגדר עוד הסלמה. בכיכר מידאן הגיבו בחיוך לאפשרות שתחנת המטרו מתחתינו תהפוך להיות מקלט להמונים. במרכז חארקיב ילדים והורים החליקו על הקרח. חלק מהתושבים סיפרו שהם חוששים, כמה מהם אפילו הודו שכבר הכינו "צ'ימדאנצ'יק" ליום סגריר. אבל את הטורים הלא נגמרים של אלו המנסים להימלט ממדינתם המותקפת - אף אחד לא יכול היה לדמיין.
על אודסה שמעתי הרבה ממכרים, שהפנינה לחופי הים השחור הפכה לאתר נופש מועדף מבחינתם. אלא שמוקד המשיכה של התיירים הפך פתח למתקפה, והצבא האוקראיני חסם ובודד את האזור כולו. את הים הצלחתי לראות רק מרחוק. כשהגעתי למרכז העיר קשה היה שלא לתהות אם לא נקלעתי לאתר צילומים של סרט; מחסומים אימתניים הוצבו בכל הרחובות הראשיים. בניינים שהיו מרכזי קניות ובתי קזינו הפכו לעמדות ירי שבוצרו בצמיגים. בריקדות בכל פינה.
משאיות נסעו ריקות וחזרו עמוסות בחול שנפרק לערמות, ונערים צעירים מילאו לתוכן עוד ועוד שקים. בכניסה למלון שבו הייתי אמור להשתכן עמד טנק, על הספות בלובי חיילים תפסו תנומה. עובדת אחת שעוד נותרה שם, במלון, הסבירה שזו בוודאי טעות והמלון נסגר, ובכלל לא ממש הבינה איך הגעתי ומה יש לי לחפש באודסה דווקא עכשיו.
בבוקר מותר להסתובב אבל מרדת החשיכה יש עוצר. כשמביטים על הבניינים הגבוהים בלילה רואים שרוב הדירות חשוכות, וכנראה שאלו המתגוררים בהן כבר עזבו. המדפים בסופרים הופכים דלילים יותר ויותר ומתרוקנים במהירות. ליד אזור האלכוהול יש שלט שמזהיר שבזמנים כאלו אולי עדיף להישאר פיכחים, "אבל מה עוד יעזור לי להתגבר על הפחד ולסדר את המחשבות כשהאזעקות נשמעות בלילה ואין לי לאן ללכת", אמר לי במשיכת כתפיים אחד התושבים, בעודו שולח את ידו לעבר בקבוק ברנדי. למחרת כבר החליטו לאסור כליל את המכירה.
בקבוצות הרשת וייבר מנסים להשתמש בחוכמת ההמונים כדי להבין מה יעד התקיפה. מלבד האיום מהים, המבט פונה כל הזמן מזרחה ועוקב אחר ההתקדמות של הצבא הרוסי מחצי האי קרים מערבה, שהולך ומתקצר לעבר אודסה. במרכזים ההומניטריים שנפתחו אוספים ואוגרים כל מה שרק ניתן. אנשים שעוזבים מוסרים את מה שנשאר להם בבית לטובת הנותרים.
יומן מלחמה: שבעה ימים בקייב | עוד יום
גברים וצעירים, ופה ושם גם נשים צעירות, מגיעים לבסיסים שפתח הצבא בלב העיר. הם נכנסים בלבוש אזרחי ויוצאים אחרי זמן קצר עם מדים ונשק וסרט בצבעי דגל אוקראינה על הזרוע. חלק מהם הולכים לפטרל ברחובות ולהגיב לכל צרה שתבוא. אחרים נוסעים לבסיסים ובתוך כמה שעות כבר יהיו בשדה הקרב.
חלון ההזדמנויות לעזוב הולך ומצטמצם ככל שעובר הזמן. הידיעות על המים והאוכל שנגמרים במריופול הנצורה מאיימות. ביציאה מהעיר עמדות הבדיקה הצבאיות מוצבות ממש בכל שניים-שלושה קילומטר. הנסיעה לגבול עם מולדובה, שבימים רגילים עורכת כחצי שעה, היא בעצם זחילה מתמשכת - ובקילומטרים האחרונים פשוט נעמדים.
מי שעובר עם הרכב ימתין שעות ארוכות עד שיחצה למולדובה. בחלק מהזמן גם הנהגים מרשים לעצמם להירדם ליד ההגה, גם ככה טור המכוניות לא מתקדם לשום מקום. האחרים פורקים את התיקים והמזוודות ומתחילים לצעוד את המרחק שנותר ברגל.
"בזמן מלחמה אין הבדל בין דת, לאום, מין וגזע" | האזינו לפרק בהסכת "מרחאבית"
כשעומדים במעבר הגבול ומתבוננים בפליטים שחולפים בזה אחר זה בזרם בלתי פוסק רואים עוד ועוד עולמות שחרבו ברגע. אבל כשצועדים איתם בדרך יש זמן להתבונן ולהכיר. בכל הקילומטרים האלו מלווה אותי אישה שכבר חצתה את גיל 80. היא דוחפת עגלה שבה ישנה הנכדה שלה, עטופה בשמיכה. בתה צועדת לפניה עם תיק גדול. כדי ההליכה אני מצטער שלא קניתי שוקולדים לילדים שהולכים מסביבי.
כיוון שהגברים אינם מורשים לעזוב את אוקראינה, רוב הדרך הולכות איתי אימהות. פה ושם יש אבות שמלווים את המשפחה לגבול ואז מסתובבים וחוזרים לבד את כל הדרך בחזרה. אחת האימהות צועדת בראש הקבוצה עם דמעות בעיניים, שני ילדים הולכים מיד אחריה ומאחור ילד בן 3 שאוחז ביד אביו. "הוא לא יודע שבגבול הוא נפרד מאבא", היא אומרת לי. הם לא יודעים לאן הם הולכים, רק יודעים שהם הולכים לכיוון מולדובה.
מהגבול בוודאי ימצאו הסעה לבירה קישינב, אבל אין להם כתובות, וכמו רבים שאיתם בשובל הצועדים הם לא ממש יודעים איפה יוכלו למצוא מקום לישון. אני חושש לספר להם שבצד השני כל חלל עלוב של ארבע קירות שבשגרה בקושי יכול לשמש מחסן הוסב להיות חדר מגורים ומושכר במאות דולרים ללילה.
כשמגיעים סוף סוף לגבול, אפשר להיכנס לאוהל ולתפוס מכסה מהגשם והקור. מתנדבים מחלקים תה, שמיכה ולחם. המקומיים יכולים לעבור מיד, אבל לעובדים הזרים מטורקיה, גיאורגיה ואזרבאייג'ן מחכה עוד שעה של בדיקה כדי לוודא שאף אזרח אוקראינה לא משתמש בדרכון זר כדי להימלט מחובת הגיוס. המזוודה שלי הופכת בינתיים לספסל בעבור כמה ילדים מותשים. אני מקבל בחזרה את הדרכון ואישור המעבר וכבר ממש צריך להמשיך, אבל לא מסוגל לבקש מהם לקום.
