מדיניות ההגירה של ישראל היא מוקש קבוע בשיח הציבורי. דוגמה: חוק האזרחות, שרק לא מזמן התקוטטנו עליו. האם הוא חוק בטחוני, כפי שהוא מתחזה להיות, או שמא חוק שמהותו מדיניות הגירה, כפי שלעיתים קרובות נדמה שהוא באמת? כך או כך, יש עליו מחלוקת. אלה רוצים למנוע כניסת פלסטינים לישראל באמצעות נישואים, אלה רוצים לאפשר את כניסתם לשם נישואים. אלה אומרים: זה מסוכן (ביטחונית). אלה אומרים: זו אפליה וגזענות (מהותית). יש גם כמה, כמוני, שסבורים שזה לא בהכרח מסוכן ביטחונית, לפחות לא במובן שהמדינה מתכוונת אליו (פיגועים). אולי גם יש בזה קושי מהותי (כי לאזרח הערבי נסגרת אופציה של הבאת בן/בת זוג מהשטחים), ובכל זאת זה נדרש – משום שלישראל יש אינטרס לאומי לשמור בקפידה על הרוב היהודי.
> האם עלייה מאוקראינה מחזקת את ישראל או מכבידה עליה? בואו להשתתף במדד העלייה
> מה יותר חשוב: תחבורה ציבורית בשבת או הורדת מחירים? בואו להשתתף במבחן הדת והמדינה
זה בעצם שורש המחלוקת: עד כמה רוצים להקפיד על שמירה על רוב יהודי, ובאילו אמצעים? מי שזה חשוב לו מתייחס להחלטות בנושא הזה כאל עניין כמעט מובן מאליו, גם אם ברור שהוא מעלה קשיים. מי שזה פחות חשוב לו, או לא חשוב לו, מתייחס להחלטות בנושא הזה כאל שריד "ימיביניימי" של רשעות לאומנית.
באמצע יש כמובן גוונים של אפור, והרבה. אפשר לומר: אני רוצה לשמור על רוב יהודי, אבל עוד כמה כלות מהשטחים לא מסכנות את הרוב היהודי. על זה אפשר לומר: כמה כלות וחתנים זה "כמה"? הרי, מרגע שמותר – זה מותר, ואז זה יכול להיות לא מעט.
הדיון על קליטת פליטים מאוקראינה שייך לאותה טריטוריה של דיון, ובעצם מעמת שני ערכים שמתנגשים. כל אחד מהם חשוב יותר לקבוצות אחרות באוכלוסייה. האחד – הרצון לקיים את ישראל כמדינה יהודית, קרי, להכניס לתוכה בעיקר יהודים. השני – הרצון לפעול בעולם כסוכן מוסרי, שכאשר יש פליטים להציל, הוא פועל להציל אותם, יחד עם שאר הקהילה הבין-לאומית. איך מיישבים התנגשות של שני ערכים חשובים? פשרה היא הדרך המקובלת, והיא יכולה לבוא בכמה צורות.
אפשרות אחת: קליטת פליטים, אבל יהודים. מאוקראינה נמלטים המון פליטים, שכל אחד מהם מחפש מקום. ישראל יכולה להיות המדינה שקולטת את הפליטים היהודים. זו תהיה מכסה לא מבוטלת של קליטת פליטים, ואפשר לקבוע שבכך ישראל ממלאת את חלקה במאמץ ההצלה הנרחב.
מה הבעיה עם האפשרות הזאת? בעיקר בעיה של נראות. זה לא נשמע טוב ״אנחנו קולטים פליטים, אבל רק יהודים״. אפשר לומר את זה גם אחרת: ״אנחנו קולטים המוני פליטים, ומתמקדים בפליטים יהודים״. אבל גם זה קצת צורם לאוזן המערבית, המצפה שבזמן של מלחמה וקליטת פליטים לא יהיו חשבונות של דת, תרבות ולאום.
אפשרות שנייה: קליטת פליטים יהודים ולא יהודים. השאלה היא כמובן כמה בכלל וכמה מכל קבוצה. בסך הכול, ישראל יכולה לקלוט כך לא מעט פליטים, ואפילו הרבה יחסית לכך שהיא אינה מדינה קרובה לאזור המלחמה. מצד שני, הבעיה המהותית תיוותר בעינה: ישראל תקלוט המוני יהודים, ללא הגבלת מספר, ומכסה מוגבלת של לא יהודים.
בעולם רציונלי, ישראל צריכה לקבל על מהלך כזה ציון לשבח. הנה מדינה שמוכנה לקלוט פליטים במכסה דומה לכולם, ואז להוסיף על זה עוד מספר גדול של פליטים יהודים. אבל העולם הוא לא רציונלי. בעולם יש משמעות לסמלים, לגישה, לשפה. יהיה מי שיטרח כל הזמן להדגיש לא את המספר הגדול של פליטים שישראל קולטת, אלא את הפער במכסות בין סוגים שונים של פליטים. במקום ציון לשבח, ישראל תקבל אות של גנאי.
למתנגדים החריפים לקליטה של לא יהודים, משבר אוקראינה מספק תחמושת טובה לוויכוח: תראו מה קורה במקומות שבהם אוכלוסייה מתערבבת ולא מצליחה לשמור על קוהרנטיות לאומית ותרבותית. תראו כמה הבדלנים הרוסים בחבלים של אוקראינה מסבכים את המצב. תראו כמה הקושי לסמן במובהק את ה״רוסי״ לעומת ה״אוקראיני״ מקשה על שרטוט של גבול שנשמר לאורך זמן. המתנגדים החריפים יאמרו, בצדק, שהקפדה על קליטת יהודים היא מהלך שיש לו משמעות ביטחונית עמוקה, לא בגלל שלא יהודים יעשו יותר פיגועים, אלא משום שלכידות יהודית-ישראלית היא המפתח לשמירה על קיומה של ישראל. באין לכידות, באין תרבות משותפת לרוב הגדול של תושבי ישראל, המדינה לא תוכל להכיל את המתחים הפנימיים ולעמוד מול האוייבים מבחוץ.
גם למתנגדים החריפים להתמקדות ביהודים, משבר אוקראינה מספק תחמושת טובה לוויכוח: תראו מה קורה כשלאומנות מקבלת עדיפות על פני זכויות אדם. תראו כיצד מדיניות של אפליה, שבה החזק מרגיש שמותר לו להכפיף לאינטרסים שלו את אלה של החלש, מובילה לשפך דם. תראו כיצד ישראל, מדינת יהודים, שהבטיחה במגילת העצמאות שלה להיות מושתתת ״על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל״, מתנכרת לצורך להציל בני אדם ממוות, מרעב, מעוני, מפליטות. המתנגדים החריפים להתמקדות ביהודים יאמרו, בצדק, שהקפדה על עקרונות מוסריים זה דבר שיש לו משמעות ביטחונית עמוקה. אין טעם בישראל-יהודית שאיננה מגדלור של עוצמה מוסרית. אין טעם בישראל-יהודית שמוותרת על חזונם של נביאי ישראל. באין אתוס מוסרי המחזיק יחדיו את הרוב הגדול של תושבי ישראל, המדינה לא תוכל להכיל את המתחים הפנימיים ולעמוד מול האויבים מבחוץ.
מי צודק? אין תשובה לשאלה מי צודק. שני הצדדים צודקים, ושניהם לא צודקים לגמרי. מה שצריך זו פשרה, והשאלה כמובן היא מה יהיו גווניה של הפשרה. כמה מהמרכיב הזה וכמה מהמרכיב הזה יוכנסו לתבשיל המדיני. הצד האחד צריך לזכור ש״מדינה יהודית״ אין פירושה ״מדינה שאין בה לא יהודים״. הצד השני צריך לזכור ש״מדיניות הגירה״ אין פירושה ״אפליה וגזענות״. אף מדינה סבירה לא פותחת את שעריה ללא הבחנה. אף מדינה סבירה לא אוטמת את אוזניה לזעקתם של פליטים. ישראל צריכה להיות מדינה סבירה, לפחות. מכאן שהיא צריכה נוסחה של פשרה.
