שמעו סיפור.
יש לי חבר שלפני שנה התפטר מהעבודה וחיפש איזה כיוון חדש בחיים. חיפש, חיפש, חיפש, וראה משרה בשירות הציבורי שממש הדליקה אותו, שהוא הרגיש שהוא יכול לבוא אליה מתוך שליחות.
נרשם, וחיכה. וחיכה, וחיכה. אחרי ארבעה חודשים הוא עשה רק את המבחנים, פסיכוטכני וכזה של פעם, ואז הוא שוב חיכה. אחרי ארבעה חודשים נוספים נקבע לו זימון לריאיון. נשאלת השאלה: מתי הוא בכלל יקבל תשובה אם הוא מקבל את התפקיד או לא.
ולכו תדעו מתי תהיה התשובה הסופית, אולי חודשיים אחר כך? עכשיו, חבר שלי הוא לא פראייר, הוא מצא בינתיים עבודה במגזר הפרטי ולכן זה בכלל לא סיפור על חבר שלי, זה סיפור על איך שירות המדינה מתעקש לגייס אליו רק את כל האנשים שלא הצליחו למצוא עבודה בשום מקום אחר, שזה אומר האנשים הכי פחות מוכשרים שאפשר להעלות על הדעת.
כי אף אחד לא יחכה שמונה, עשרה, 12 חודשים בשביל עבודה, מעניינת ככל שתהיה. ובואו, זה לא עד כדי כך מעניין. וזה עוד לפני שדיברנו על זה שלאורך כל התהליך הזה אין לכם שום דרך לדעת בכלל מה יהיה השכר שלכם עד שאשכרה תתחילו לעבוד בתפקיד.
למה אני מדבר על זה? אני מדבר על זה בגלל שהשירות הציבורי הוא דבר מאוד מאוד חשוב. זה נכון שאנחנו אוהבים לצחוק על הממשלה ולהגיד שהיינו יכולים להסתדר בלעדיה יופי, אבל האמת היא שלא. יש המון שירותים שהממשלה נותנת לנו שאנחנו ממש צריכים, ובשביל שהשירותים האלה יהיו טובים אנחנו צריכים שיעבדו שם עובדות ועובדים ממש ממש טובים, אבל השיטה הנוכחית לא מאפשרת לזה לקרות.
בזמן שכל שוק העבודה משתנה לחלוטין ומעסיקים היום במגזר הפרטי שוברים את הראש איך להשאיר אצלם את האנשים הכי טובים שרק אפשר, שירות המדינה עושה את ההפך ועושה הכול בשביל להביא אליו את הבינוניים ביותר. מישהו שם צריך להתעורר כי לציבור מגיע שירות ציבורי יותר טוב.