לפני כמה שבועות הייתה לי שיחה עם בכיר במערכת הביטחון. שיחה כזו שהתארכה גם למחוזות ההגיגים. לא רק לדבר תכלס על איראן, או על המתרחש במסדרונות בוושינגטון, בירושלים ובתל אביב - אלא גם קצת התבוננות היסטורית. ואז הוא אמר לי את המשפט הבא: גילי, כולם רוצים להיות עכשיו קטר. כולם רוצים לדבר עם כולם.
האזינו להסכת עוד יום עם גילי כהן ורועי קייס
המציאות המזרח-תיכונית משתנה כל רגע, רוחות מלחמה מנשבות באופן מתמשך וכולם מנסים להבין מה קורה פה עכשיו, באיזה צד אנחנו על המגרש המשוגע הזה של הפוליטיקה העולמית. נדמה שמדינה אחת, קטנה למדי, עם פחות מ-3 מיליון איש שגם הם מרביתם בכלל לא קטרים, הצליחה להיות בתפקיד המפתח הזה של השחקן העולמי, שיכול לדבר עם כולם - מאיראן ועד ישראל ויתר המדינות בציר האנטי-איראני, מרוסיה ועד ארצות הברית. מעמדה הבין-לאומי רק עולה. איך היא עושה את זה ואיך כל זה קשור למשבר בין רוסיה לאוקראינה?
