כמה ספרים ישראלים קוראים? תוצאות המשאל נראו קצת חשודות. אז צלצלתי לפרופסור קמיל פוקס. הוא היועץ המדעי של אתר "המדד". שאלתי האם יכול להיות שרק 16% מהישראלים קוראי העברית לא קוראים ספרים בכלל? זו לא שאלה שסתם צצה בראש. יש לי ניסיון ארוך שנים של עבודה בתעשיית הספרים. במשך יותר מעשור הייתי ראש מחלקה בהוצאת ספרים גדולה, וגם היום אני עורך סדרת ספרים. הניסיון שלי מלמד שהרבה יותר ישראלים לא קוראים בכלל, ואולי אפילו הרבה-הרבה יותר. אבל המספרים במשאל הם המספרים. המדגם גדול, השקלול נראה הגיוני. איך זה יכול להיות?
התשובה של פוקס: "רצייה חברתית״. אחר כך הוא הדגיש שלא אשכח לומר זאת גם כאשר אציג את הנתונים בתוכנית "ערב ערב" בטלוויזיה, כדי שלא אטעה את השותפים שלנו למשאל ״איך ישראלים חיים״ (עוד לא השבתם? בואו להשיב. כבר השבתם? בואו שוב, יש לנו שאלות נוספות).
> כמה שעות אתם ישנים? איזה משקה אתם אוהבים? כמה ספרים אתם קוראים? בואו לספר לנו
> בואו לדרג את האמון שלכם במפכ״ל המשטרה, בשר האוצר, בשר הדתות, בשרת החינוך
גם פוקס מניח שיש יותר ישראלים שלא קוראים. אבל את זה קשה לראות במשאל. למה? כי במשאל אנחנו לא בודקים אם אנשים קוראים, אנחנו בודקים אם אנשים אומרים שהם קוראים. זה לא תמיד אותו דבר, בגלל הרצייה החברתית. כלומר, בגלל הנטייה החזקה של בני אדם לייחס לעצמם את מה שהם חושבים שרצוי ומקובל לעשות. הם מתאימים את התשובה שלהם למה שהם מניחים שהוא המציאות הרצויה בעיני הסוקרים.
בספרו "על סקרים מתמכרים ומבקרים״, פוקס עוסק בשאלה אם תומכי ימין בישראל מסתירים את הצבעתם בגלל רצייה חברתית (ומגיע למסקנה שלא). זו שאלה שעסקו בה גם אחרי הכישלון המסוים של הסקרים לזהות את מצביעיו של דונלד טראמפ באמריקה. חלק מהסוקרים והפרשנים הניחו שלתומכי טראמפ פשוט לא נוח לומר בגלוי למי הם מצביעים.
בהקשר שלנו, יכול להיות שמי שלא קוראים אף פעם אולי אומרים שהם קוראים ספר עד ארבעה בשנה, כדי שלא יהיה מביך. וזה אפילו לא בדיוק שקר. הרי ספר אחד בשנה זה באמת די מעט. ואנחנו שואלים על הממוצע, כך שאולי, גם אם השנה הם לא קראו, נדמה להם שלפני שלוש שנים קראו שלושה ספרים - שבממוצע זה אחד לשנה על פני שלוש שנים. או שאולי הוא או היא מחשיבים את הספר שפתחו לחמש דקות כשהמתינו למישהו בבית קפה. או שאולי הם מתכוונים לספר שהקריאו לנכדה.
כך או כך, יש לנו נתונים. הם מגלים לנו כמה ישראלים אומרים שהם קוראים. אנחנו לא לגמרי מאמינים שזה מה שהם באמת עושים, אבל אנחנו בכל זאת יכולים ללמוד מהם משהו. לדוגמה, שיש שיעור גבוה של ישראלים שמניחים שהיה רצוי לקרוא ספרים. לכן, הם מייחסים לעצמם קריאה גם אם אינם קוראים. בנוסף, בערך שליש מהישראלים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים בשנה. השליש הזה הם הישראלים שמחזיקים את תעשיית ההוצאות לאור. אלה ישראלים שקוראים ספר בחודש, או קצת פחות מזה.
מי הם הישראלים האלה? הם קודם כל ישראליות. נשים, יחסית מבוגרות. ישראלים בגילאי ההורות הפעילה והטיפוס בסולם הקריירה באופן טבעי קוראים פחות. הם דתיים יותר מאשר מסורתיים וחילונים. על פי הנתונים שלנו, שמבוססים על שקלול סקר של כאלף ישראלים, בערך רבע מהחילונים אומרים שהם קוראים יותר מעשרה ספרים, לעומת כחצי מהדתיים והחרדים.
בחנו במקביל גם את הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס). לא קל להשוות את שלהם לשלנו, כי השאלות שונות. אנחנו שואלים ״כמה ספרים קוראים בחודש״, הם שואלים ״כמה שעות קוראים בשבוע״. לכן המספרים שונים. אבל אולי אפשר בכל זאת ליישב אותם אלה עם אלה. מסקר הלמ״ס עולה שכרבע מהנשאלים לא קוראים, או קוראים עד שעה בשבוע. אפשר להניח שה-16% שלנו שאינם קוראים כלל הם חלק מאותו רבע של הלמ״ס, ואליהם מצטרפים ישראלים שקוראים ספר אחד בשנה בממוצע, מה שמאפשר קריאה של הרבה פחות משעה בשבוע. (חשבון אפשרי: שני עמודי קריאה בדקה, כפול 50 שבועות = בערך 100 עמודים. כלומר, 4-3 דקות קריאה ממוצעות בשבוע יכסו ספר אחד של 300 עמודים בשנה).
גם נתוני הלמ"ס מאפשרים לראות את העלייה במספר שעות הקריאה עם הגיל. בני ובנות ה-65 ומעלה כבר קוראים הרבה יותר. אולי משום שהם מדור אחר, שבו עוד קראו ספרים. אולי משום שיש להם יותר זמן פנוי. כשהצעירים יתבגרו ויגיעו לגילאים האלה, נדע את התשובה.
