לפני כמה שנים, לא מעט, התבקשתי להצטרף לפגישה עם שר בכיר, שרצה להקים פרויקט חדש. השמות שמורים במערכת כי הפגישה לא נועדה לפרסום. המארח היה השר, המזמין היה פקיד בכיר. בעצם, סדר הדברים היה כזה: הפקיד ביקש ממני לסייע לו לשכנע את השר לוותר על הפרויקט. מה היה הפרוייקט? רישום מלא של יהודי העולם. השר רצה שמדינת ישראל תרשום כל יהודי באשר הוא ב"מרשם יהודים" גדול.
יהודים בישראל זה קל, הרישום כבר קיים. אבל הוא רצה רישום של יהודים בארגנטינה, אוסטרליה, בריטניה, ארצות הברית, צרפת. רצה את כולם. מניעיו היו טובים. אכפת לו מהעם היהודי. תוכניתו הייתה גרועה. ניסינו להסביר לו מדוע, ולא עלה בידינו. הפרויקט לא התממש – אבל לא בזכות יכולת השכנוע שלי, או של מי שהזמין אותי. עניינים טכניים, בעיקר פוליטיים, הזיזו אותו הצידה.
מי אשם באלימות במגזר הערבי: האם זה הממשלה, התרבות, המשטרה, או ההזנחה – לחצו וחוו את דעתכם
נזכרתי בפגישה הלא-במיוחד-חשובה הזאת לנוכח ויכוח שהתעורר בימים האחרונים על כוונתה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקחת אחריות על מעקב אחר מספרם של יהודי העולם. זה סיפור שפורסם ב"הארץ", וגרר מבול של תגובות (כלומר, חמש). לא בדיוק סיפור שמסעיר את המדינה, אבל כן סיפור שיש לו משמעות עקרונית, ובוודאי מעורר עניין גם בקרב יהודי התפוצות. בשורה התחתונה: לא בטוח שזה רעיון מוצלח. ולא שצריך להשוות אותו לרעיון ההזוי של השר הבכיר. הוא רצה לספור ולרשום – הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסך הכל תחקור ותסכם.
בואו לדרג את הרמטכ״ל, המפכ״ל, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, וגם עוד כמה שרות, וכמה שרים
למה לא? נתחיל בלמה כן. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו תכלית הקמתה. אגב, כך גם קובע חוק יסוד שלה. ״מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית״. ועוד כתוב בחוק: ״המדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי״. כלומר, המסגרת החוקית מחייבת פעולה בתפוצות. כל בסיס לפעולה שיש בה תועלת מוכרח לכלול נתונים. ישראל לא רק רוצה לדעת מי הם היהודים, היכן הם, וכמה הם. מדינת ישראל צריכה לדעת את הנתונים הללו, כדי שתוכל לממש חובה חוקית שהשיתה על עצמה.
יהודי טוב: איך אפשר בכלל לקבוע מיהו יהודי?
זה כמובן לא אומר שהמדינה צריכה לאסוף את הנתונים בעצמה. היא יכולה – אבל לא בטוח שזו הדרך הטובה ביותר. מדוע? קודם כל משום שלישראל אין יכולת אמיתית לסקור ולספור את יהודי העולם. ישראל לא תערוך מפקדים בקנדה, ולא יכולה לשלוח נציגים של הלמ״ס לגרמניה. היא יכולה להסתמך על מחקרים שנעשים במקומות אחרים, לסכם אותם, לנסות להבין מה כתוב בהם, לנסות לייצר סינתזה שלהם. אבל – התהליך הזה הוא תהליך מורכב משתי בחינות.
האחת – טכנית. מישהו צריך לאסוף את כל המחקרים, לעיין בהם, להבין אותם. לא בטוח שגוף מדינתי הוא המקום שבו דברים כאלה אמורים לקרות, אם יש ברירה אחרת. השנייה – וזה חשוב יותר – כל סיכום של המחקרים מחייב לא מעט החלטות שיש להן מימד ערכי, שמוטב לישראל להתרחק ממנו. השאלה ״מיהו יהודי״ תרחף מעל כל סיכום ישראלי, ותקשה על היכולת להציע סיכום שמקובל על כלל היהודים. לחצים פוליטיים לספור כך ולא אחרת יעיקו על אנשי המקצוע, כי גוף מדינתי חשוף ללחצים פוליטיים.
צריך גם לקחת בחשבון גם את הרגישות של יהודי העולם, אזרחיהן הנאמנים של מדינות אחרות, שלא רוצים להיראות כמי שישראל כוללת אותם באיזה שהוא ״מניין״ ישראלי פורמלי. זה בדיוק מסוג הדברים שמתבטאים בהמשך ברמיזות לנאמנות כפולה.
מה יהודי בעיניך? | האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
במילים אחרות: לישראל יהיה קושי מקצועי ומהותי לספור ולסכם. ליהודי העולם, או לפחות לחלק ניכר מהם, תהיה התנגדות מהותית לכך שישראל תספור ותסכם. מהלך שכוונותיו טובות יוביל לתסבוכת מיותרת.
אז מה לעשות? יש כמה אפשרויות די פשוטות שעומדות על הפרק. אפשר להעביר את הפרויקט למוסדות הלאומיים, המשותפים לישראל וליהודי התפוצות. אפשר להעביר את הפרויקט למכון מחקר עצמאי, שימסור דו״ח למדינה עם סיכומיו (מתחייב גילוי נאות: אני נגוע בניגוד אינטרסים, בשל עבודתי כעמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי, שהוא מועמד טבעי לפרויקט כזה). אפשר גם פשוט להשתמש במחקרים שמתקיימים בתפוצות, או לעודד עוד מחקרים בתפוצות, ולהסתמך עליהם בלי לערוך סיכום רשמי של מדינת ישראל.
