תגידו, דמיינתם פעם שיש לכם צבא פרטי? רובים, טנקים, חיילים שמצדיעים לכם, כל מי שבא לכם לא טוב בעין חוטף, איזה כיף, נכון? אז שימו לב לסיפור הבא – שמתחיל עם נקניקיה בלחמנייה.
זה יבגני פריגוזין. איש עסקים רוסי עם גיליון הרשעות מכובד. בפעם האחרונה שהוא השתחרר מהכלא ב-1990, הוא החליט לפתוח דף חדש והתחיל לנהל דוכני נקניקיות. העסקים הלכו לא רע ובשלב מסוים הוא אפילו פתח מסעדות יוקרה בסנט פטרסבורג.
יום בהיר אחד, בשנת 2001, הגיע למסעדה שלו אורח חשוב: ולדימיר פוטין, הנשיא הצעיר של רוסיה. פריגוזין זיהה את ההזדמנות והחליט להיות המלצר של פוטין. מאז החל רומן סוער בין השניים. פריגוזין הפך למקורב של הנשיא החדש וזכה לכינוי: השף של פוטין.
ואז הגיע הרגע הגדול באמת. פריגוזין הציע לפוטין להקים חברת שכירי חרב שילחמו למען האינטרסים של "אמא רוסיה". פוטין נדלק, וכך נולדה ב-2011 חברת "וגנר פרייבט מיליטרי קומפני". אבל למה רוסיה, המדינה עם הצבא הגדול באירופה צריכה שכירי חרב? ומי בכלל רוצה לשרת שם?
טבילת האש של כוח וגנר הייתה במלחמה באוקראינה. רוסיה לא כל כך אהבה את הממשל בקייב, שעשה קולות של התקרבות למערב ואפילו הצטרפות לנאט"ו. אז היא ניסתה לעודד קבוצות מורדים במזרח המדינה להכריז על עצמאות. כוח וגנר הוקפץ כדי לתת להם גב ולא אכזב: הם התנקשו בפוליטיקאים מקומיים שהקרמלין לא אהב, הפילו מטוס של צבא אוקראינה ועליו 49 חיילים, וגולת הכותרת: הם שיחקו תפקיד מכריע בהחזרת חצי האי קרים לרוסיה ב-2014 בלי שחייל רוסי אחד חצה את הגבול.
בדלנים פרו-רוסים השתלטו על החלק המזרחי של אוקראינה, כשאת העבודה השחורה מבצעים חיילי השף של פוטין. וזה היתרון של כוח וגנר: הממשל הרוסי יכול לבחוש בקלחת בכל מקום בעולם ולא לשאת בתוצאות. אם יבואו ויגידו "סליחה רוסיה, למה את כובשת את חצי האי קרים?", הרוסים יוכלו להגיד: "זה לא אנחנו, זה בדלנים".
יבגני פריגוזין (משמאל) ונשיא רוסיה פוטין, נובמבר 2011 (צילום: רויטרס)
אף אחד כמובן לא עושה את זה בהתנדבות: בשלושה חודשי עבודה בוגנר, חייל יכול להרוויח מיליון רובל, שהם 16 אלף דולר - פי עשר ממה שהיו מרוויחים כחייל בצבא רוסיה. מפקד, יכול להרוויח פי שלוש מזה - כלומר שלושה מיליון רובל. ואם נהרגת בקרב: המשפחה שלך תקבל 56 אלף דולר.
אחרי ההצלחה באוקראינה פוטין התאהב ברעיון. בשנים האחרונות פועל כוח וגנר בסוריה, לוב, סודאן, ונצואלה, הרפובליקה המרכז אפריקנית ואיפה לא. הוא נלחם לכבוש שטחים, לחבל בבחירות, וגם לדאוג לאינטרסים המדיניים של מוסקווה – ועל הדרך לרפד את הכיסים של השף של פוטין.
קחו לדוגמא את קשרי ההון שלטון של כח וגנר בסוריה: בחוזה בין משטר אסד לבין כוח וגנר שנלחם למענו, נקבע שכל מתקן נפט שכוח וגנר יכבוש מידי המורדים בסוריה – יעניק לו בעלות על 25% מהמתקן.
ומה קורה למי שמנסה לבדוק את הסיפור הזה? שלושה עיתונאים עצמאיים שהחליטו לחקור את הקשר בין מוסקווה, כח וגנר ושליטים לא דמוקרטים – מצאו את מותם ברפובליקה המרכז אפריקנית, שאליה נשלחו 400 שכירי חרב רוסים. תשאירו לדמיון שלכם לנחש מי רצח אותם.
מבחינה דיפלומטית מדובר בהצלחה אדירה. רוסיה יכולה לתת גב לחברים שלה מסביב לעולם, מבלי להפר את החוק הבין-לאומי שאוסר על התערבות צבאית במדינות זרות. ההצלחה של כוח וגנר מעלה את החשש שיותר ויותר מדינות יקימו צבא פרטי משלהן. צבא שבכל רגע ניתן להתכחש אליו.
בחודש האחרון החליטו ארצות הברית והאיחוד האירופי להטיל סנקציות על אישים וחברות שקשורים לכח וגנר, אבל לכולם ברור שזה לא ממש יעצור אותם מלהתפשט בעולם. כל זה קורה כשהטנקים הרוסים שוב מחממים מנועים בגבול עם אוקראינה.
מבחינת מוסקווה היתרון ברור: צבא פרטי שסר למרותו של פוטין, אבל תמיד אפשר להכחיש את ההתקשרות אתו. רוסיה יכולה להגיד: "זה לא אנחנו שנלחמים שם" – אבל הם כן, רק אל תגלו.
