בדרך כלל אני מנסה לספק תובנות. אבל היום, אני מודה, יש לי בעיקר סימני שאלה. ככל שאני עושה יותר טלפונים, ככה הם מתרבים. כבר היום יש יותר ממאה אלף ישראלים שנמצאים בבידוד, רבים מהם לא מסוגלים לעבוד מהבית כי הם מייצרים משהו פיזי. אם בעוד שבוע-שבועיים יהיו 400 או 800 אלף אנשים בבית, איך הכלכלה אמורה לעבוד במצב כזה? כש-20%-10% מכוח העבודה איננו, איך מייצרים קוטג'? איך מייצרים שבבים של אינטל? ואיך עושים מהדורת חדשות?
הבעיה היא לא במפעלים עצמם. התעשיינים נוקטים צעדים קיצוניים בשביל להפחית את ההדבקות. ההדבקה היא מאחור, כשהעובדים לוקחים את הילדים שלהם לחוג, לבית הספר, לסרט או לסופר. שם קורית ההדבקה.
כשהמספרים כל כך גדולים, לא ברור לי איך הכלכלה יכולה לתפקד. יכול להיות שנגלה שהכלכלה מסתגלת. אולי. יכול להיות שיהיה נזק ונראה האטה משמעותית בפעילות הכלכלית. אולי אנשים יסתגרו בבתים ויחכו עד יעבור זעם. ויכול להיות שנגיע לנקודה שבה הממשלה תגיד: תקשיבו, אנחנו לא מסוגלים לשאת בנטל הכלכלי הזה, ולכן אפילו אם אתם חולים, בלי סימפטומים לכו בבקשה לעבודה.
אני לא יודע אם נגיע לנקודה הזו, אבל אם נגיע, זאת תהיה הנקודה שבה בעצם אנחנו נתחיל להתייחס לקורונה כאל מין דבר כזה בחיים שלנו שלא צריך להתנהל איתו בצורה מיוחדת. לכו תדעו איזה השלכות ארוכות טווח יהיו לזה.
אין לי מושג מה התשובות לכל השאלות האלה. דבר אחד אני כן יודע – לממשלה אין כרגע תוכנית מגובשת להתמודד איתן.