שפרה הורביץ התאבדה שלשום בדירתה בירושלים. היא בת לעולם החרדי, נפגעה מינית בעבר, וחברותיה סיפרו שקרסה נפשית מול פרשת חיים ולדר. מי אשם במותה? מי שתקף אותה והחריב את נפשה. מה גרם לה ליטול את חייה? ייתכן שהאקלים הציבורי שבו גורמים חרדיים רבי עוצמה מגויסים כבר כמה ימים להלבנת שמו של מי ש-22 נשים סיפרו שפגע בהן.
מסע ההלבנה שעובר ולדר ברור וגלוי: בשם הספק, וכבודה של משפחתו, מוטל דופי בנשים שסיפרו כי נפגעו. זה מספר שחורג בהרבה מהיקף סביר לתלונת שווא, העדויות מגובות בראיות ושכנעו את מי שנחשפו אליהן. אבל בצמרת העולם הליטאי יש מי שהראיות לא מעניינות אותם: למשל הרב גרשון אדלשטיין ובאי ביתו, שהעבירו מסר מחליא ולפיו יש ללמד על הפרשה דרך הלבנת הפנים שנגרמה לוולדר. אני רוצה להאמין שהציבור החרדי לא שם. שהורים כן דואגים לילדיהם. שבדור שלנו נשמרים יותר ומעודדים את הילדות והנערות לדבר. אבל בהחלט ניטש כאן מאבק.
בהקשר הזה, ביקור הרב הראשי דוד לאו באוהל האבלים הוא מעשה אומלל. כי בלי לרצות, ובלי להתכוון, לאו משחק תפקיד חשוב. ויום אחד, כשפרשת ולדר תהיה פולמוס ולדר, יגידו "היי, אפילו הרב הראשי הגיע", ויציגו את התמונה שלו מנחם את האבלים. למרות שברור שכל מטרתו הייתה לנחם משפחה מרוסקת, שאת בניה הוא מכיר, ושאין בכוונתו לתת בדל לגיטימציה לפגיעות, זה מסר עקיף שיוצא מהתמונה.
הרב לאו הוא אדם חכם ושקול. הוא כה ממולח עד שהצליח להיות הרב הראשי למרות כל הגבות שהורמו עם ריצתו, ושאלו אם היה מצליח להגיע לכך לולא נולד למשפחה הנכונה והתברך בכישורים פוליטיים. בהיותו פוליטיקאי חכם ומנוסה, הוא לא יכול להתעלם מההקשר, ומהמשמעות של תמונתו.
הוא גם יודע שביקור הניחומים שלו מתרחש בשעה שהחברה החרדית עוברת רגעים מכוננים. כשיש מי שתופסים את הצד של ולדר, ומאשימים את העיתונאים במותו, אבל יש גם מי שלא. בעיתון "משפחה" מתפרסם היום מאמר מערכת חשוב, עמוד שלם על אודות הצורך להתייחס לפרשות כאלה כדי שלא יקרו שוב. ראוי להצדיע לעיתונאים שרואים לנגד עיניהם את הנפשות שתיפגענה, ועושים את המאמץ הזה להגן עליהן. מאמר כזה ספק אם נדפס בעשרות השנים האחרונות בעיתון חרדי כלשהו. וברשתות החברתיות המהפכה מתקדמת בהרבה - נשים וגברים משתפים, בסייגים, בשפה רכה ועקיפה יותר - אבל משתפים.
חיים ולדר
מול כל זה לאו מנסה ללכת בין הטיפות. גם לנחם וגם להיות בסדר עם כולם. אתמול, אחרי שראה כמה כאב גרמו מעשיו, נפנה לכתוב 'התייחסות' לנושא. נביא אותה במלואה.
מלשכת הרב הראשי נמסר בשמו של הרב הראשי לישראל הגר"ד לאו:
עמדתו הנחרצת של הרב הראשי הייתה ותהיה כי אין לעבור לסדר היום על כל הטרדה או פגיעה. מעשים אלו יש לשרש ולעקור מכל. בכל מקרה שיש בו סרך של מעשה מגונה או הטרדה חובה להתלונן בפני הרשויות האמונות על דברים אלו ולא להסתיר. גם בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול הרב מודע למצוקות אלו ופועל לשרשם. דברים אלו נאמרו בכנסים רבים שעסקו בנושא והרב ימשיך ויחזור על כך בכל הזדמנות. ליבו של הרב נתון לכל מי שנפגע או נפגעה ויעשה הכל בכדי לסייע בעדם".
"איך אדם שהכרת ואהבת יכול להתברר כאדם כל כך נורא?": בצל פרשת חיים ולדר, @Eli_Bitan מספר על משבר האמון הגדול בהתמודדות כעיתונאי עם המעשים החמורים של הסופר החרדי, אותו הכיר באופן אישי#חדשותהלילה @romy1n pic.twitter.com/paPvPPQr7X
— כאן חדשות (@kann_news) December 30, 2021
ההודעה הזאת היא תמצית כהונת הרב לאו. ללכת בלי ולטעון שאתה עם. יש בה לכאורה את כל האמירות הנכונות, אבל אין בה בדל אומץ. מהו אומץ? למשל להתייחס בגוף ראשון, ולא בציטוט של לשכתך. או להיות מובן יותר בניסוחים. "הרב קורא לנפגעות להתלונן במשטרה, אם הדבר בכוחן". או "הרב מתנער ממתן לגיטימציה לתוקפים". או "הקורבנות אינם אשמים".
הרב לאו יסיים בשנת 2023 את כהונתו, שהחלה כנהוג בהבטחות לקרב ולהאהיב את התורה והיהדות, ולהיות אוזן קשבת לחלשים. בפועל, הייתה זו בעיקר כהונה פוליטית, שבה נשמרו האינטרסים החרדיים ולא נרשמו מקרי אומץ ציבורי חריגים.
ואיפה נמדד אומץ אם לא כאן, כשזעקת קורבנות מתחננת להישמע, וכוחות רבי עוצמה נלחמים להשתיק אותה. פה יכול היה הרב לאו להיות מגדלור, כמו הרב שמואל אליהו למשל, אבל בחר להישאר אלוף הארץ בריקודים בין הטיפות, ובניסוחים שמוציאים אותו הכי טוב שאפשר.
