אם יש משהו שכבר מזמן נמאס לי לשמוע זה את השאלה - "למה עכשיו? למה רצף הפיגועים התפרץ דווקא עכשיו, ולא, נניח, לפני חודשיים?".
זו שאלה שאני יכול להבין אותה אם היא באה מאורח מיוחד בן שבט זולו שנחת כאן ב-2021 בלי שום רקע קודם, בלי להכיר את ההיסטוריה, בלי להכיר את מציאות החיים כאן. מנגד, השאלה הזו גורמת לי היום להרים גבה כשאני שומע אותה מישראלים שחיים כאן. הלו? איפה הייתם עד עכשיו?
כבר 100 שנה יש פיגועים ומפגעים שמטרתם לרצוח יהודים. לפני האינתיפאדה השנייה ואחריה, לפני האינתיפאדה הראשונה, לפני 67', לפני 48'.
הסיבה לכך היא קודם כל ולפני הכול: שנאת יהודים צרופה. במקרים מסוימים מדובר באנטישמיות פלסטינית לכל דבר ועניין. לא כולם בצד הפלסטיני נגועים בה, אני אפילו נוטה להאמין שהרוב המוחלט לא. אבל הרוב לא עושה פיגועים. אלה שעושים – מונעים קודם כל משם.
גם פה אצלנו יש שנאת ערבים גזענית בקרב חלק מהישראלים. אבל לא בכך אני עוסק כאן.
חלקכם אולי מודעים לכך שבשפת היומיום הפלסטינית, במקרים רבים, אולי ברובם, אנחנו לא מכונים ישראלים, אלא יהודים. כשאני הולך בשטחים וילד/צעיר חושד בזרותי, הוא מסנן לחבריו: "יאהודי?", ולא שואל אותם אם אני "ישראלי".
כשהצבא נכנס בלילה לכפר פלסטיני אומרים שם "היאהוד באו", ולא הישראלים. כשמקללים "שאללה ייקח אותם", מתכוונים ליהודים. "בני הקופים והחזירים", ו"רוצחי הנביאים", אלה תארים שהודבקו ליהודים, הרבה לפני שמדינת ישראל קמה. תוסיפו לזה את הקריקטורות שבהן "הישראלי" שאינו לובש מדים תמיד מוצג כדמות היהודי הגלותי: חרדי, פאות, אף ארוך ופרצוף מרושע.
לא ניכנס עכשיו לשיעור באסלאם, בקוראן ובתורה שבעל פה באסלאם, אבל צריך להבין: אנחנו קודם כל יהודים בעיני הפלסטיני הממוצע ברחוב, רק אחר כך ישראלים/ציונים/כובשים. ואני לא מדבר כאן רק על חמאס, שהוא ארגון אנטישמי קלאסי.
זה לא שלא שומעים בכלל את המונח "ישראלים" מעבר לקו הירוק. פוליטיקאים מהרשות הפלסטינית מקפידים לכנות אותנו ישראלים. הם מודעים היטב לרגישות. גם בציבור הפלסטיני ישנם כאלה ששנאת היהודים כיהודים אינה צרובה בהם ונשמע אותם אומרים "ישראלים". במקרים רבים תיבחר אופציית הביניים: "איי איבן עמכ ג'אי" (הנה בן הדוד שלך הגיע), יאמרו רבים כשיראו עיתונאי ישראלי למשל בשטחים, ואין בידיי הוכחה חותכת האם הביטוי "בן דוד" מבטא יותר חיבה, יותר סלידה או התנשאות.
אבל אם נשים לרגע את הטרמינולוגיה בצד, צריך להבין ולהפנים: בערוגות רבות בשדה הגידול הפלסטיני מטפחים את שנאת היהודים, מגיל ינקות, עבור במסגרות הפורמליות והלא פורמליות, בבית ומחוצה לו, ועד בגרות. באותן הערוגות ממש גם מטפחים לא פעם את אתוס השהידים וגן העדן והמלחמה הבלתי מתפשרת בכופרים. ברגעים מסוימים בחיים, זה מתחבר. ואז אנחנו רואים פיגוע.
נערה החשודה בביצוע פיגוע הדקירה בירושלים נעצרה בבית ספר בשייח ג'ראח. כוחות רבים עדיין נמצאים במקום | הדיווח של @VeredPelman pic.twitter.com/TzKsblLqMV
— כאן חדשות (@kann_news) December 8, 2021
הגשר או הסולם שמחבר בין שנאת היהודים ו/או האנטישמיות הפלסטינית לבין השאיפה להפוך לשהיד עובר בכמה שלבים. השלבים האלה של הסולם, או במילים אחרות: התווך או המסלול הנפשי-פסיכולוגי שעובר אדם כדי להגיע לקצה הסולם ולהיהפך למרטיר, מגוונים. אלה בעצם הטריגרים שיכולים לדחוף אותו ברגע מסוים להפוך את המסד הנפשי של שנאת יהודים לפעולה שעיקרה רצח יהודים.
אפשר למצוא בטריגרים האלה (שלבי הסולם בדרך להפיכה לשהיד) מצב כלכלי קשה, מצוקה אישית גדולה, אהבה נכזבת, ריב עם אבא, השפלה חברתית, חוסר תקווה לעתיד, ייאוש ותסכול גדול, הכיבוש והשפעותיו, דם שנשפך בצד הפלסטיני, רצון עז לתרום למאבק הלאומי לסילוק הכיבוש או היהודים בכלל, חקיינות והשראה, הסתה ברשתות החברתיות, או אדיקות וקנאות דתית. לעיתים מספק טריגר אחד, לעיתים חלק מהטריגרים מתערבבים יחד.
לא כל פיגוע נובע מרצון בסיסי עמוק של המפגע לתרום למאבק הלאומי הפלסטיני, לא כל פיגוע מסתכם אך ורק במצוקה כלכלית של אדם. אבל לכל המפגעים יש מסד נפשי-פסיכולוגי אחד: שנאת יהודים.
קחו אדם שגדל באחת מערוגות שנאת היהודים והאנטישמיות, בשכם למשל, ונקלע בשלב מסוים בחייו למצוקה אישית. הוא יכול לכבוש אותה ולהתמודד, והוא יכול ללכת ברחובות שכם ולפרוק את תסכולו וזעמו על מטרה אקראית שתיקרה בדרכו, ולהפוך אותה לשק החבטות של כל צרותיו בעולם.
האזינו להסכת עוד יום
אבל הוא לא בוחר מטרה אקראית. הוא מחבר את מצוקתו האישית לשנאתו הקמאית ליהודים. את כל צרותיו ימקד במטרה הזו וייצא לעשות פיגוע. על הדרך הוא גם יזכה ויזכה את משפחתו בתהילת השהיד. תסלחו לי על ההשוואה הצורמת: זה כמו שאדם השונא חתולים בכל נימי נפשו נזרק יום אחד בידי חברתו, ילך ברחוב ויבעט בחתול הראשון שיראה. ושוב סליחה.
במאה השנים האחרונות אנחנו חיים בין פיקים של פיגועים ומלחמות. גם בעשור וחצי שחלף מאז האינתיפאדה השנייה ידענו לא מעט פיקים כאלה. גם בשנה האחרונה אגב. אחת ל-X זמן פורץ לחיינו רצף של כמה פיגועים שנעשים בצפיפות זמנים זה לזה. כשבוחנים את זה לאורך ציר הזמן, מגלים שזה מעולם לא נפסק. לא עובר חודש שאין בו פיגוע או ניסיון פיגוע ורבים אחרים שמסוכלים בדרך.
זה כנראה טבע אנושי לנסות ולקשר זאת לאירוע ספציפי מסוים. כזה שיעזור לנו לספר לעצמנו סיפור שייתן לנו תשובה: "למה דווקא עכשיו?". לפני שנים גם אני נפלתי בזה. כששאלתי את בן שיחי הפלסטיני - "למה רצף הפיגועים מתרחש דווקא בעיתוי הזה, למה דווקא עכשיו?". הוא תיקן אותי בסגנון "הפוך גוטה הפוך", ואמר: "השאלה שלך צריכה להיות איך זה שזה לא קרה עד עכשיו?".
אם כן, יש בקרב רבים מאיתנו משהו שעדיין מנסה למצוא קשר נסיבתי לרצף פיגועים כזה או אחר, לספק השערות מיני השערות, וזוויות מיני זוויות (בתקשורת ומחוצה לה), גם בלי ודאות שזו אכן הסיבה. לעיתים אין הסבר מובהק נראה לעין. אבל את התשובה הבסיסית לשאלה "מה הם רוצים, ולמה דווקא עכשיו החליטו לקום חמישה או שישה מפגעים צעירים לקום ולעשות מעשה", כדאי לשים אחת ולתמיד על השולחן: זוהי שנאת יהודים קודם כל ולפני הכול.
לרוב לא נדע לנבא באיזה עיתוי יפרוץ הגל. ממש כמו שלא נדע לומר מתי תבוא העלייה בקורונה או הירידה בקורונה, נדע רק שהקורונה שם. ממש כמו שלא נדע לומר מתי הים יהיה סוער ומתי יהיה שקט, נדע רק שהים שם. ממש כמו שנאת היהודים, היא שם, ולעיתים היא מתפרצת והיא אף פעם לא נפסקת. האם כדאי לצמצם את הטריגרים (שלבי הסולם)? – ברור. האם זו ערובה לסיום שנאת היהודים ומעשי הרצח – ברור שלא. לא הכול בשליטתנו, לא הכול בגללנו, ולא מומלץ להאשים רק את עצמנו כשיטה.
כמובן שלא כל הצעירים הפלסטינים המתוסכלים יוצאים לעשות פיגועים, כמו גם צעירים מתוסכלים ברחבי העולם שרובם אינם בוחרים בדרך האלימות. פה, בשטחים, יש ערוגות גידול שמדושנות בשנאת יהודים ומהוות כר פורה לצמיחת מפגעים. להגיד שזה רק המצב הכלכלי הקשה, או הכיבוש, או המבוי הסתום באופק האישי, שדוחפים צעירים לעשות פיגועים? זו שטחיות הגובלת בעיוורון.
הרשות הפלסטינית, ב-16 שנות שלטון אבו מאזן, הצליחה לעשות שינוי גדול בווקטור הכללי של הציבור שלה: מחברה שפנתה בחלקים גדולים ממנה לאלימות נגד יהודים כפתרון אולטימטיבי, לחברה שברובה הגדול בוחרת כיום לחיות את חייה ושמה את האלימות בצד. אבל במשהו אחד הרשות הפלסטינית לא טיפלה בכל השנים האלה, ספק אם ניסתה ולא ברור אם היא בכלל מסוגלת: שנאת יהודים.
זו שנאה שכאשר היא פוגשת את אחד מהטריגרים שצוינו קודם, היא עלולה לתעל חלק מהצעירים, ולא רק צעירים, לקחת סכין, או רובה, או את המכונית של אבא – ולצאת למסע רצח נגד יהודים ברחובות ישראל.
