שמעו סיפור קצר על איך המדינה ניסתה ליצור בסיס חיסכון לכל הילדות והילדים בישראל, שיהיה להם קצת כסף להתחיל איתו את החיים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, אבל למרות הכוונות הטובות - יוצא שהמדינה ממש מגדילה את הפערים במו ידיה.
בשנת 2017 המדינה הוציאה לדרך את תוכנית "חיסכון לכל ילד" (מודה שמאוד מעצבן אותי שלא הוסיפו את המילה "וילדה" לשם התוכנית). הרעיון הוא פשוט: המדינה תיצור חשבון חיסכון לכל ילדה וילד בישראל, גם לילדים קיימים וגם לילדים חדשים שנולדים החל מיצירת התוכנית. בכל חודש המדינה תפקיד 50 שקלים לחשבון החיסכון, וההורים יוכלו לבחור אם להוסיף עוד 50 שקלים בכל חודש. הכסף ירד מקצבת הילדים שהביטוח הלאומי משלם. הילדים יוכלו למשוך את הכסף בגיל 18 או 21, תלוי בבחירה שלהם.
הרעיון הזה התגלגל במסדרונות משרדי הממשלה כמה שנים קודם לכן, אבל יצא לדרך בסופו של דבר רק אחרי ההסכם הקואליציוני עם יהדות התורה, שקבע שקצבאות הילדים יוגדלו. שר האוצר משה כחלון ואנשיו במשרד האוצר שכנעו את שר הבריאות דאז יעקב ליצמן, להמיר חלק הגדלת קצבת הילדים לטובת הפרויקט הזה, והוא יצא לדרך.
נוסף על ההחלטה אם להכפיל את ההפקדה החודשית או לא, ההורים צריכים לבחור עוד משהו: איפה לשים את הכסף. האפשרויות הן כאלה: לשים את הכסף בפיקדון בבנק, או לשים אותו בקופת גמל להשקעה, כלומר שהכסף יושקע בבורסה. ואם בחרתם בקופת גמל, תידרשו לבצע בחירה נוספת: באיזו רמת סיכון להשקיע את הכסף (כלומר איזה אחוז מהכסף יושקע במניות) - סיכון נמוך, בינוני, או גבוה.
הורים שבחרו בתוכנית חיסכון לכל ילד בפיקדון בבנק לא יכולים לשנות את הבחירה שלהם בדיעבד. הם לא יכולים לעבור לבנק אחר ולא יכולים להחליף לקופת גמל. נגעת נסעת. במקסימום אפשר להחליף מסלול פיקדון בבנק עצמו. הורים שבחרו בקופת גמל יכולים להחליף קופות וגם מסלולי סיכון.
הבנקים ובתי ההשקעות מאוד רצו את הכסף הזה. אנחנו מדברים על כספים שיישארו איתם עשרות שנים, והמדינה משלמת את דמי הניהול. זה עסק אדיר ששווה להילחם עליו. שלושה גופים היו יותר אגרסיביים בשיווק של זה מכל האחרים: בנק הפועלים בצד של הבנקים, אלטשולר-שחם בצד של קופות הגמל להשקעה, וכך גם פסגות ב"מסלול הלכה" ששווק לקהל החרדי.
בגלל שזה כסף כל כך אטרקטיבי, כשהתוכנית הגיעה לדיונים בכנסת התחיל ויכוח: איפה המדינה צריכה להפקיד את הכסף במידה שההורים לא יבחרו באופן אקטיבי איפה לחסוך? הח"כים הבינו שייתכן שהרבה הורים לא ידעו במה לבחור, או לא יהיו מודעים לזה בכלל, ולכן החשיבות של ברירת מחדל כלשהי. בכלל, בעולם של צרכנות פיננסית ברירות מחדל הן קריטיות.
הבנקים לחצו ולחצו, ובסופו של דבר הח"כים נכנעו. ברירות המחדל הונדסו כך: ילדים שהיו בגיל 15 ומעלה כשהתוכנית יצאה לדרך - אם ההורים לא יבחרו הכסף שלהם ייכנס לפיקדון בבנק. לילדים מתחת לגיל 15, או כאלה שטרם נולדו - אם ההורים לא יבחרו הכסף שלהם יושקע בקופת גמל להשקעה, אבל בסיכון נמוך.
ועכשיו, לקצת מספרים שנחשפים כאן לראשונה (כל הנתונים נכונים לסוף 2020): מתחילת התוכנית ועד לסוף 2020 הצטברו בה 13 מיליארד שקל, ב-3.3 מיליון חשבונות חסכון. זה אומר בערך 4,000 שקל בממוצע בכל חשבון חיסכון. הממוצע הזה כולל ילדים שנולדו ב-2020 וילדים שהתחילו לחסוך ב-2017.
שלושת הגופים שהתאמצו בשיווק של התוכניות שלהם אכן גרפו את הסכומים הגדולים. בראש ובראשונה אלטשולר-שחם, עם סכום צבור של 4 מיליארד שקל נכון לסוף 2020 (מאז הכסף גדל). פסגות ב"מסלול הלכה", ששווק אגרסיבית לציבור החרדי, עם 1.4 מיליארד שקל (מאז בית ההשקעות פסגות נמכר והיום החסכונות האלה מנוהלים בידי חברת הביטוח הראל), ואחר כך בנק הפועלים שצבר 1.2 מיליארד שקל בפקדונות. או במילים אחרות - שלושה גופים לקחו חצי מהכסף. אגב, רק ב-50% מהחסכונות ההורים בחרו להכפיל את סכום החיסכון בעוד 50 שקלים בחודש. חצי מההורים לא עושים את זה, בין אם מבחירה מודעת בין אם לא.
מתוך 3.3 מיליון חשבונות חיסכון, 1.2 מיליון, כלומר שליש, הם חשבונות שנפתחו כברירת מחדל, מבלי בחירה אקטיבית של ההורים. נתונים קודמים של ביטוח לאומי הראו שאלה בעיקר הורים פחות מבוססים ופחות משכילים.
ואם מסתכלים רק על חשבונות חדשים שנפתחו ב-2020, כלומר לילדים שנולדו באותה שנה, אז המצב אפילו גרוע יותר - כמעט חצי מהחשבונות (45 אלף) נפתחו כברירת מחדל ללא בחירה אקטיבית של ההורים. עבור הורים שהחשבון של הילד הקודם היה בבנק, גם החשבון של הילד הבא, כברירת מחדל, נכנס לבנק. מי שהכסף של הילד הקודם שלו היה בקופת גמל להשקעה, גם הכסף של הילדים הבאים נכנס לקופת גמל להשקעה כברירת מחדל - במסלול עם סיכון נמוך.
אלה הנתונים על החשבונות שנפתחו ב-2020:
17% הגיעו לבנקים
16% לקופת גמל להשקעה במסלול הלכה
41% לקופת גמל בסיכון נמוך
8% למסלול סיכון בינוני
18% למסלול סיכון גבוה
מראה לכם משהו על הכוח של ברירות מחדל, אה?
וכאן נמצא שורש הבעיה. ההורים שבחרו בקופת גמל להשקעה בסיכון גבוה - הכסף של הילדים שלהם גדל הרבה הרבה יותר מאשר הכסף של הילדים שההורים שלהם לא בחרו כלום ולכן הכסף נכנס אוטומטית למסלול בסיכון נמוך. פערי התשואות הם אדירים. בפיקדונות בבנק הריביות הן בין 0% ל-4% במקרה הכי נדיב (לא צמוד למדד). בקופות גמל להשקעה במסלול סיכון נמוך התשואה בשלוש השנים האחרונות היתה בין 10% ל-18%, תלוי בבית ההשקעות הספציפי, ובמסלולים בסיכון גבוה התשואה המצטברת בשלוש השנים האחרונות נעה בין 38%-65%, תלוי בבית ההשקעות. וזה הפער אחרי שלוש שנות חיסכון בלבד. חשבו מה יהיה הפער אחרי 18 שנות חיסכון.
ההחלטה של הכנסת שברירת המחדל תהיה קופת גמל עם מסלול סיכון נמוך היא אמנם טובה יותר מאשר סתם לזרוק את הכסף לפיקדון בבנק. אבל באותה מידה היא פוגעת בילדים. היא גורמת לכך שביום שהילדים האלה יגיעו לגיל שהם יכולים לפדות את הכסף, הם יגלו שלילדים שהגיעו ממשפחות מבוססות ומשכילות יותר יהיה הרבה הרבה יותר כסף מאשר לילדים שהגיעו משכבות נמוכות יותר, רק בגלל ברירת המחדל.
לדעתי זה משהו שהמחוקק יכול וצריך לשנות. אלה מסלולי חיסכון לטווח ארוך, אין באמת סיבה שהם יהיו כברירת מחדל בסיכון נמוך. ואם למישהו זה נראה מסוכן מדי מסיבה מסוימת, אפשר להנדס מסלול שבו הסיכון פוחת עם הזמן לקראת גיל 21, בדיוק כמו שקורה היום בחסכונות הפנסיה.
הכוח של ברירת מחדל בעולם הפיננסי הוא אדיר. למדינה יש כאן אחריות רבה משום שהיא יצרה את התוכנית הזו, והיא קבעה את ברירת המחדל. אם היא לא רוצה להגדיל פערים במו ידיה, עוד לא מאוחר לתקן את ברירת המחדל הזו.
