תארו לעצמכם שהיו מציעים לכם באמצע יום עבודה פשוט ללכת הביתה. לא לעבוד מהבית, לא להשלים מחר - פשוט לקחת את הדברים שלכם ולנסוע הביתה. זה מה שקורה בכנסת כמעט כל שבוע. כדי להעביר חוק בישראל לא צריך שכל 120 חברי הכנסת יצביעו עליו. מספיק בדרך כלל רוב של אחד, כמו בכדורגל. רוב זה רוב וניצחון זה ניצחון. מה יקרה אם נוריד 20 אצבעות מהקואליציה ו-20 מהאופוזיציה? כלום.
האזינו להסכת עוד יום עם עקיבא נוביק
זה אחד התרגילים הכי עתיקים בספר הפוליטי. כך עובדת השיטה: שני ח"כים, אחד מכל צד, יכולים להבריז ביחד, או בעגה הפוליטית - להתקזז. זה פשוט הסכם של רצון טוב. ותאמינו לי, כשרוצים ללכת הביתה, רצון טוב לא חסר.
אם יש מישהו שמבין בקיזוזים זה יואל חסון. הוא היה בכנסת יותר מעשר שנים. גם כיו"ר הקואליציה מטעם מפלגת קדימה, כלומר זה שאחראי שהקואליציה תנצח בהצבעות - וגם כמרכז האופוזיציה מטעם המחנה הציוני, כלומר זה שעבד בשביל שהקואליציה תפסיד.
"פעם הנושא של הקיזוזים היה באמת באמת עניין טכני וגם לא גורף", הוא מסביר. "היה צריך לקזז בדרך כלל את ראש הממשלה או את שר הביטחון, או את האנשים שנושאים בתפקידים מאוד משמעותיים". הרי אם בן גוריון היה טס לפגישה מדינית הרת גורל, המשמעות הייתה שלקואליציה שלו חסרה אצבע והאופוזיציה יכולה הייתה לחגוג על זה. אבל האופוזיציות של פעם היו ממלכתיות. בן גוריון נוסע לוושינגטון? נקזז אותו. משה דיין טס למדינה ערבית כלשהי? אין בעיה, יש דברים שהם מעל הפוליטיקה. ובימים הרחוקים ההם לא היו מבקשים קיזוז סתם ככה. בשביל מה? הרי העבודה של חברי כנסת, היא להיות בכנסת.
"עם הזמן זה הפך להיות ממש שוק טורקי, סחר, עולם ומלואו, עולם שיש מאחוריו צרכים ואינטרסים". אחת הדוגמאות לכך היא שיתוף הפעולה המשפחתי ומעורר קנאה שהיה בין אורלי לוי וז'קי לוי. ומה כל חבר כנסת חולם? שתהיה לו אחות, כזאת אפשר להתקזז איתה. כי מאז בן גוריון עברו הרבה מים בגבעת רם. והיום, כולם רוצים להתקזז. "איך שיום שני היה מגיע, הייתה מתחילה לה מתקפת לחצים 'תקזז', 'תאשר לי קיזוזים'. היו שרים אובססיביים לזה, שממש סלדו מהצורך לשבת בכנסת שעות על גבי שעות", משחזר חסון.
אפשר לחלק את הח"כים בישראל לעסוקים, לא עסוקים ולראש הממשלה. כולם יסכימו שאם יש מישהו שצריך קיזוז קבוע, זה הוא. ובאמת, לשכת ראש הממשלה מיומנת מאוד בהשגת קיזוזים. יועצי ראש ממשלה יידעו למפות לכם את הח"כים בצד השני לפי כמה קל להשיג מהם קיזוז. וכשאני אומר "הצד השני", אני מתכוון לכל הצד השני. כולל כולם. וכשאני אומר כולם, אני מתכוון לקיזוז מאד ספציפי ומפתיע. המקזז מספר 1 של נתניהו לאורך כל שנות כהונתו, מסתבר, היה אחמד טיבי. גם אורי אריאל היה מתקזז קבוע עם חנין זועבי. ויש שר אחד בממשלה, לא חשוב שמות, שטבע פעם בכנסת את המשפט: ערבי טוב, זה ערבי מקזז.
האמת? לגיטימי בעיניי. אם זאת הדרך של חבר כנסת להביא הישגים, והוא לא מתקזז בנושאים שבציפור הנפש של הבוחרים שלו, אז למה לא? אין מצווה אידיאולוגית "לא תתקזז". וואלה אם אני הייתי חבר כנסת ערבי, גם אני הייתי מצטרף לאחד מארגוני הקיזוז.
הסעיף הכי זול במחירון הלא-כתוב של הח"כים בכנסת הוא פגישה עם השר. קודם כל: בוא נשתה קפה ביחד, נראה איפה אני יכול לעזור לך, בוא נעשה צילום משותף, נעלה פוסט על העשייה המשותפת. בוא, אנחנו יכולים לעשות דברים גדולים ביחד אה?
יואל חסון הוא אחד הקמצנים הגדולים שידעה הכנסת. הוא היה מאלה שהשתמשו בקיזוזים כנשק לכל דבר, כמו נתניהו עכשיו בשבתו כראש האופוזיציה. אבל היה לזה מחיר שנראה רע מאוד. לא רק נראה. הוא סירב למשל לקזז את יהודה גליק כשהוא ישב שבעה על אשתו.
"זו הייתה ההחלטה שקיבלתי בלב מאוד מאוד מאוד כבד", אומר לנו חסון. "אני אמרתי אז לממשלה בצורה פשוטה - אל תעלו חוקים משמעותיים, חבר קואליציה שלכם יושב שבעה, כולנו משתתפים בצערו".
