ב-18 במאי 2009, הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לבית הלבן לפגישה ראשונה עם הנשיא ברק אובמה. נתניהו טס לוושינגטון כדי לשכנע את הנשיא האמריקני הצעיר והנמרץ להגביל את הזמן להמשך השיחות עם איראן, ולא פחות מכך כדי לנסות לשים את הסוגיה הפלסטינית כמה שיותר נמוך בערימת הנושאים שעל הפרק בין שתי המדינות.
ביידן יחיה גם בלי פגישה עם בנט: הכאוס באפגניסטאן עלול לחרוץ את גורל כהונתו
מה נגיד, את צלקות הפגישה הזו נשא עמו נתניהו כנראה עד יומו האחרון של אובמה בבית הלבן. בנושא איראן הודיע אובמה חגיגית שאינו רואה כרגע שום צורך לקצוב את זמן המשא ומתן, אך בעניין הפלסטיני הנשיא דווקא נשמע פועל מתוך תחושת דחיפות להתחיל משא ומתן להקמת מדינה פלסטינית.
במשך השנים שלאחר הפגישה הזו, ציטט אובמה את נתניהו באותה פגישה כשהודיע לו: "אני לא מוכן לקבל שום בנייה בשטחים - אפילו לא של לבנה אחת". הוא שלח את ראש ממשלת ישראל לחרוק שיניים, כדי להעביר פוליטית בקואליציית הימין שלו את ההחלטה על עשרת חודשי הקפאת בנייה ביו"ש, רגע אחרי שנבחר בדיוק בשביל לבנות שם, וכדי לשאת חודש אחר כך את נאום בר אילן בו פרש את חזונו להקמת מדינה פלסטינית.
לא שנתניהו היה זך וטהור בזוגיות הבלתי מתפקדת הזו בינו לבין אובמה, רחוק מכך. אך יש לומר ביושר - אובמה ובכירי ממשלו לא התחשבו ולא רצו להתחשב באילוצים הפוליטיים של נתניהו מול הקואליציה שלו מבחינתם. אם ממשלת נתניהו הייתה נופלת כתוצאה מלחץ אמריקני, לא רק שלא היה מדובר בדבר מגונה, אלא שהייתה זו סיבה לשמוח.
12 שנים וקצת אחרי הדייט מהגיהינום הזה בין אובמה לנתניהו, והנה לכאורה שכפול של המחזה רק בהחלפת השחקנים: בבית הלבן יושב נשיא דמוקרטי שגם היה סגנו של אותו אובמה, ולחדר הסגלגל יכנס היום ראש ממשלה ישראלי שעומד בראש מפלגה ששמה "ימינה". איש ימין שעמד בראש מועצת יש"ע, שמתנגד קטגורית לפתרון שתי המדינות, ואף מרהיב עוז ואומר בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ערב המראתו לפגישה עם הנשיא, כי אין שום סיכוי שהממשלה הנוכחית תקדם בכלל משהו משמעותי בסוגיה הפלסטינית בארבע השנים הקרובות, וכי המדיניות של הנשיא האמריקני המכהן בנוגע לאיראן היא מתכון לאסון. ומה התגובה של הממשל לדברים של ראש הממשלה הימני? חיבוק חם ואוהד משל מי שיגיע היום לפגישה בחדר הסגלגל הוא ניצן הורוביץ.
בתדרוך לעיתונאים האמריקנים אתמול בלילה, הדגישו בכירים בבית הלבן את העובדה שביידן התקשר לברך את בנט שעה וחצי בלבד לאחר שהשביע את ממשלתו, ואף הפליגו בתיאור ראש ממשלת ישראל כמי שמוביל את אחת הקואליציות המגוונות ביותר בהיסטוריה הישראלית, וכמי שעומד בראשות ממשלה שממחישה את כוחה של דמוקרטיה להיטיב את מצבן של קבוצות שונות באוכלוסייה באמצעות שיתופי פעולה של מחנות שונים. עד כדי כך. מי ידע שתומאס ג'פרסון עבר להתגורר ברעננה?
אז מה ההסבר לאנומליה הזו? לא, זה לא שג'ו ביידן גילה לפתע את הקסם של יצהר ובית אל. זו הטינה העצומה לנתניהו מצד כל מי שהיה קשור לממשל אובמה. ייתכן שנתניהו צודק, והיחס הבסיסי האוהד לישראל מצד הדמוקרטים לא נפגע בגלל הברית שכרת עם המפלגה הרפובליקנית והפניית הגב למפלגה הדמוקרטית. אבל כנראה שאותו נאום בקונגרס שנשא נתניהו, שבו תקף את המדיניות של הנשיא אובמה, היה הפיצוץ שגם 6 שנים אחר כך מייצר עדיין קרינה רדיו אקטיבית, שגורמת כעת לממשל ביידן לשמוח מאוד לעזור לראש ממשלה ימני בדמות נפתלי בנט, ואף להיות מוכן גם לבלוע כמה צפרדעים ובלבד שממשלתו של בנט לא תיפול וההוא, נתניהו, לא ישוב לזירה.
לפחות בזירה הזו בנט יכול להיות יחסית רגוע. ביידן לא יפעיל עליו לחץ בעניין הפלסטיני באופן שיסכן את שלמות הקואליציה שלו ושל לפיד. אבל בנט ודאי מבין היטב שהחיבוק האמריקני הזה עלול להפוך למלכודת דבש. כי בעניין אחד מרכזי יש פער תהומי כמעט בין ישראל לארצות הברית - הטיפול בתוכנית הגרעין של איראן.
וכאן הבעיה של בנט מסובכת אולי עוד יותר מהבעיה שהייתה לנתניהו מול ממשל אובמה. אובמה וטראמפ אימצו מדיניות הפוכה זה מזה בנוגע לאיראן – אובמה בחר בדיפלומטיה, טראמפ בהפעלת לחץ כלכלי שאמור היה לחנוק את האיראנים. אבל שניהם, גם אובמה וגם טראמפ, ראו בסוגיה האיראנית נושא מרכזי במדיניות החוץ שלהם.
ביידן במקום אחר. בראש סדר העדיפויות של הנשיא הנוכחי עומדים האיום של סין על ארצות הברית, הטיפול במשבר האקלים, ועוד לפני זה מבחינת ציר הזמן – מגפת קורונה והכלכלה האמריקנית. איראן מבחינת ביידן היא סוגיה שצריך לוודא כרגע שלא תפריע לאמריקה להתרכז בטיפול ברשימת האיומים והנושאים החשובים יותר.
זה יכול היה להיות סביר מבחינת ישראל, אלא ששלוש השנים האחרונות טרפו את הקלפים. טראמפ יצא מהסכם הגרעין והחזיר את הסנקציות הכלכליות על איראן. בתגובה האיראנים החלו להפר את המחויבויות שלהם במסגרת ההסכם, מה שהביא להתקדמות משמעותית שלהם לעבר הפצצה. אם במסגרת ההסכם איראן הייתה רחוקה מרחק של שנה מצבירת מספיק חומר בקיע לייצור פצצה אחת, היום היא נמצאת כחודש-חודשיים בלבד מהנקודה המסוכנת הזו.
עוד לפני שהושבע לתפקיד הכריז ביידן כי יפעל להחזרתה של ארצות הברית להסכם, כלומר להסיר את הסנקציות מעל איראן שבתמורה תחזור לקיים את מחוייבויותיה בהסכם, ובכך יזכה הנשיא לאותו שקט נחוץ בחזית האיראנית. אלא שהשיחות בווינה בין איראן למעצמות על חזרה להסכם לא הניבו הצלחה בינתיים. האיראנים לא מוכנים לקבל את הדרישות האמריקניות בנוגע להגבלות על תוכנית הגרעין.
לכן בישראל חוששים משני תרחישים: האחד, שהרצון העז של ארצות הברית להסיר את כאב הראש האיראני מהשולחן יגרום לה להסכים לוויתורים נוספים לאיראנים, מה שיאפשר לאיראן להחזיק יכולת לפרוץ לפצצה במהירות גדולה יותר מבעבר. התרחשי השני הוא שהשיחות נכשלות כעת, כשאיראן כבר קרובה מאוד לנקודה בה היא מסוגלת לייצר פצצה, ואילו ארצות הברית לא תציב איום צבאי רציני מול האיראנים. כך בעצם יישאר המצב כאשר איראן היא מדינת סף גרעינית הלכה למעשה.
מה האינטרס של ישראל במצב הדברים הזה? ראשית, לנסות לשכנע את הנשיא לא להסכים לשום ויתור מסוכן מול האיראנים כדי לשוב להסכם. שנית, להגיע להסכמות על ערבויות (מדיניות, צבאיות או כלכליות) שיספקו רשת ביטחון במקרה שאיראן מחליטה לפרוץ קדימה לפצצה. ושלישית, לקבל הסכמה אמריקנית להמשך הפעולות החשאיות של ישראל נגד איראן גם אם ייחתם הסכם.
וכאן הכדור עובר לראש ממשלת ישראל. ופה גם ההבדל בין נתניהו לבנט. נתניהו האמין שצריך לנקוט גישה לעומתית מול הממשל – לצעוק , לצאת פומבית נגד המדיניות של אמריקה ולגייס את דעת הקהל והפוליטיקה האמריקניות ואף לנאום בקונגרס נגד נשיא מכהן. לא להיות נחמד, כי אם אתה נחמד מחבקים אותך עד שאתה נמחץ.
האסטרטגיה הזו לא עזרה, ואפילו הזיקה. כי לא רק שהיא לא מנעה מאובמה לחתום על ההסכם, היא פגעה מאוד ביכולת של ישראל לקבל הרבה ערבויות מהאמריקנים בעקבות ההסכם, כי לא היה דיאלוג ולא היה אמון בין וושינגטון לירושלים.
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום"
בנט החליט ללכת בדרך אחרת. לבוא בטוב. לשדר מתן כבוד לנשיא, לשחק את המשחק, להפגין הכרת תודה על הידידות של אמריקה ואז לנסות להשפיע ולהשיג את מה שישראל זקוקה לו. אבל בתוך החדר, מאחורי הדלתות הסגורות ומבלי להוציא את המימד הרעיל של המחלוקת החוצה כעימות פומבי מול נשיא ארצות הברית.
האם זה יעזור לו? האם בנט יצליח להשיג מביידן ובכירי ממשלו ערבויות מספקות בנוגע למאבק למניעת התגרענותה של איראן? ממש לא בטוח. כאמור, לממשל יש כרגע צרות גדולות הרבה יותר. אבל לכל הפחות אנו יודעים כי אסטרטגיית העימות שבה בחר קודמו של בנט בלשכת ראש הממשלה – לא הצליחה להשיג את מבוקשה.
עכשיו בנט צריך בנט לקוות ולהוכיח שהאסטרטגיה שלו גם תביא תוצאות וכי החיבוק החם לו הוא זוכה כעת בוושינגטון, לא יסתיים בעוד תרגיל בדיפלומטיית חיוכים לראש ממשלה מתחיל.
