נושא ייצוא הנשק של ישראל בדרך כלל נשאר מאחורי הקלעים. לרוב זה קורה מתחת לרדאר עם מעט פרסומים, מעט כותרות בעיתונים, אולי מדי פעם כתבה גדולה על הרווחים שגורף ענף הייצוא הביטחוני של ישראל. לכן, רבים לא היו מוכנים לפרשיית NSO. התחקיר שנעשה על החברה הישראלית ותוכנת הריגול שמכרה ושעל פי החשד שימשה כמה וכמה ממשלות כדי לעקוב אחר מתנגדי משטר.
האזינו לפרק
הפעם בהסכת "עוד יום", גילי כהן יצאה לברר, יחד עם אלוף במיל' עמוס גלעד, עו"ד איתי מק וד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מה הסיפור מאחורי החברה הישראלית שעלתה לאחרונה לכותרות, ועל הדרך ניסתה להבין - מהן ההשלכות המדיניות, הביטחוניות וגם המוסריות של התעשייה הסודית ביותר של המדינה.
חברת NSO היא לא עוד חברת היי טק ישראלית. את השם של החברה שמענו כמה פעמים בכותרות החודשים האחרונים ולרוב לא בהקשרים חיובים למדי - פריצה לעיתונאים ושימוש באמצעים המיוחדים שלה על ידי אנשים שלא ממש שומרים על זכויות אדם. הכלי הטכנולוגי של החברה, פגאסוס, יכול לפרוץ לטלפונים מבלי שיהיה למשתמש מושג שזה קרה. גם במערכת הביטחון מתייחסים ליכולות הללו כאל נשק - שצריך לפקח עליו.
לכלי הסייבר הזה של NSO יכולים להיות גם שימושים חיוביים - אפשר להשתמש בו בהקשר של אכיפת חוק, מציאת חטופים ואיתור רשתות פדופילים. אבל יש לו גם שימושים אחרים - נגד מתנגדי משטר, עיתונאים, שומרי סף ואפילו פוליטיקאים. העובדה שאפשר להשתמש בזה לשני הכיוונים, היא זו שיוצרת כאן בלבול.
כשהתפוצצה הפרשה הבטיח שר הביטחון גנץ כי מערכת הביטחון תבדוק לעומק את הפרשה וכי יש לה את כל הכישורים לבחון את הייצוא הביטחוני של מדינת ישראל. אז מי בעצם מאשר מכירת נשק ישראלי? האם הוא יכול להתגלגל לאויבים שלנו או להיות כלי בידי דיקטטורים או מפרי זכויות אדם שיטתיים? ואיך התהליך הזה עובד?
