החרם של בן אנד ג'ריס: מה חושבים בחברה הערבית?

החרם של בן אנד ג'ריס: מה חושבים בחברה הערבית?
מפיץ הגלידה בחברה הערבית מוחמד נאטור סבור על ההחלטה של החברה האמריקנית: "החלטה פוליטית, לא עוזרת לנו כחברה ישראלית"
מחבר מרחאבית מחבר מרחאבית
Getting your Trinity Audio player ready...
גלידות של בן אנד ג'ריס בחנות בירושלים, 19.7.21
צילום: צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

סערת בן אנד ג'ריס תפסה הרבה מקום בשיח הציבורי בימים האחרונים, לאחר שחברת הגלידה האמריקנית המצליחה הודיעה כי לא תמכור את מוצריה בהתנחלויות. החרם לא ישפיע רק על החברה הישראלית, אלא גם על החברה הערבית, שבקרבה יש גם כאלה שעובדים במפעל של הזכיין בארץ. מוחמד נאטור, מפיץ בן אנד ג'ריס במגזר הערבי ובצפון בכלל, הסביר בריאיון עם ערן זינגר בהסכת "מרחאבית", איך מתקבלת הסערה במגזר, ומה חושבים שם על הגלידה?

נאטור שמפיץ את הגלידות של החברה האמריקנית כבר ארבע שנים, כמעט אל כל מכולת וסופר במגזר ובצפון, מספר כי היא מאוד פופולרית בקרב הצעירים הערבים, כשהצפי הוא שהביקוש רק ילך ויגדל. הוא דווקא מבקר בחריפות את ההחלטה של בן אנד ג'ריס: "זאת החלטה מאוד קשה, לא טובה. החלטה שהיא פוליטית לגמרי. ומהצד הזה לא עוזרת לנו כחברה ישראלית". הוא סבור כי ההחלטה עלולה לפגוע גם בערביי ישראל, שעובדים יחד עם החברה ועם חברות הבת של יוניליוור. 

הוא ביקר את הסרטון שהפיצה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי בו היא זורקת את גביע הגלידה של בן אנד ג'ריס לפח: "מה שהיא עשתה עושים ילדים קטנים והיא ילדה גדולה. זה לא פיתרון. היא מחזירה אותנו הרבה אחורה". "היא צריכה להיות יותר חכמה ולא לזרוק", אומר נאטור", לזרוק זה דבר קל מאוד. היא לא מצאה לנו פיתרון. שיהיה דו שיח ושנגיע לפיתרון".

מעמד האישה בראי האומנות

החלק השני של ההסכת עסק בשאלת מעמד האישה בחברה הערבית, שמעסיקה מאז ומתמיד רבים במגזר ומחוצה לו. שתי סטודנטיות ערביות לאמנות שסיימו לאחרונה את פרויקטי הגמר שלהן במכללת אורנים בקריית טבעון, בחרו לפרק אותו לגורמים בעבודות האמנות שלהן, ללא פחד מהשאלות הקשות. בריאיון עם האמניות רזאן שאמי ושדא גדיר, הן הסבירו כיצד חקרו את הנושא הטעון, דרך האומנות. 

רזאן שאמי, ציירת ואמנית וידאו ארט, סיפרה שחקרה את מעמד האישה הערבייה במשפחה בתהליך היצירה של העבודות שלאחר מכן הציגה, ושאלה נשים רבות בעיר עכו בה היא מתגוררת שאלות שלא תמיד היה נוח לענות עליהן: "כשאני מתחילה לפתוח את הנושא הן נבהלות. מי שיש לה ילדים יודעת שהיא אמא ולא מעבר, וכשאני שואלת מה את יכולה לעשות מעבר, אז יש מצב של שקט מוחלט, היא משתדלת לענות אבל לא מעיזה". 

למרות זאת, שאמי טוענת שגילתה במהלך הפרויקט כי אין תשובה ברורה לשאלת מעמד האישה בחברה הערבית: "באתי בטענה שהאישה היא הקורבן, שנכפו עליה תפקידים. גיליתי שזה לא נכון במאה אחוז". רזאן הוסיפה, כי כשראיינה נשים מסביבתה, הבינה שלא כולן חושבות באותה צורה: "כשראיינתי נשים מהסביבה שלי הבנתי שלא כולן קורבן לגבריות, למפשחה ולחברה". בעבודתה הציגה צילום של ספה על החוף של עכו, המקום הכי פתוח וחופשי לדבריה: "שמתי שם דמות נשית ושאלתי את השאלה  - האם היא תבחר לקום ולא להיות שייכת, או שהיא תישאר?" 

גדיר בחרה גם היא לפתוח את נושא מעמד האישה, אבל מזווית אחרת. בעבודת הגמר שלה, הפגישה בציורי שמן בין אחד מהעולמות המזוהים ביותר עם הגבריות הערבית בישראל, עולם הבניין לבין עולם מטלות הבית הנשיות, עולם הכביסה. בציורים שלה היא מתארת מפגשים בלתי אפשריים בין שתי העולמות - אישה תולה כביסה על פיגומים של בניין, או כביסה בתוך דלי מלא בטון. 

הפופולריים