משהו טוב, אפילו טוב מאוד, עובר על הפוליטיקה הערבית במדינת ישראל. המפלגות הערביות, רחמנא ליצלן, רבות ביניהן בפרהסיה, והן תולות – ללא בושה ורגשות אשם – את הכביסה המלוכלכת זו של זו לעיני כל: גם הערבים וגם היהודים.
זה התחיל בוויכוח סביב הצטרפות רע"ם לקואליציה והמשיך בדיון המתוקשר בעניין ההצבעה על חוק האזרחות. רע"ם הגיעה להצבעה הזאת מפוצלת, שניים בעד ושניים נגד. לתקשורת נאמר שהפיצול בעמדות היה בהסכמה ואינו מעיד על משבר בתוך הסיעה. המשותפת הצביעה כאיש אחד, נגד החוק, יחד עם כל סיעות האופוזיציה.
הליגה הערבית | האזינו לעוד יום
השבוע הגישה הרשימה המשותפת הצעה להקמת ועדת בדיקה פרלמנטרית בעניין המחדל בטיפול בפשיעה בחברה הערבית. רע"ם וסיעות הקואליציה הצביעו נגד ההצעה. סיעות האופוזיציה הצביעו בעד ההצעה של המשותפת. בתום ההצבעה צעק חבר הכנסת אימן עודה: "אתם גזעניים", וכיוון אל סיעות הקואליציה שהפילו את ההצעה שלו, חלילה לא אל סיעות האופוזיציה שתמכו בה – הליכוד, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה – שאף אחת מהן לא ידועה כידידה חמה של הציבור הערבי.
לא זו אף זו, הרשימה המשותפת שתקפה חזיתית את מפלגת רע"ם על כניסתה לממשלה ציונית-ימנית, נתפסה על חם כשהיא משתפת פעולה ומתאמת מהלכים, לכאורה מאחורי הקלעים, עם אותה ממשלה שכלפי חוץ תוארה על ידה כמוקצית מחמת המיאוס. רע"ם מצידה לא נשארה חייבת ואיימה להעניש את הממשלה אם תמשיך לשתף פעולה עם האויב שלה, קרי המשותפת.
הדוגמאות האלה מעידות כאלף עדים על שינוי מהותי בתפיסת המרחב הפוליטי-ישראלי בחברה הערבית. ראשית כל, עצם העובדה שיש ויכוח ענייני בין רע"ם והמשותפת בנושאים כמו זכויות להטבי"ם, רפורמת הקנאביס והמיקום של הנושא הפלסטיני בסולם העדיפויות של החברה הערבית בישראל - נותן לגיטימציה לעצם הזכות לשונות בחברה הערבית. כן, יש ערבים המצדדים בזכויות הלהט"בים ובעישון קנאביס ויש כאלה המתנגדים לכך. כן, לא כל הערבים חושבים אותו דבר וזה לא עניין של מה בכך, לא בהקשר של החברה הערבית עצמה ולא פחות חשוב, באופן שבו היהודים התרגלו לראות את הערבים.
עד כמה שזה נשמע לכאורה פשוט, לא כל הערבים הם "אחמד". יש איימן ומנסור ושחאדה, וכל אחד חושב אחרת. לתפיסתי, בטווח הרחוק התחרות בין רע"ם למשותפת יכולה לשמש אלמנט מרכך גזענות בחברה הישראלית, וגם יכול לשמש כזרז לחשיבה ביקורתית והתנהלות יותר דמוקרטית של החברה הערבית ישראלית.
ההחלטה של גנץ וסער להקים ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות, הביקורת על יו"ר הכנסת מיקי לוי והיחסים המורכבים עם רע"ם והרשימה המשותפת
— כאן חדשות (@kann_news) July 16, 2021
פאנל #השבוע מסכמים חודש לממשלת בנט-לפיד עם @YaronDeckel, בהשתתפות מרדכי גילת | @almog_tamar | @akivanovick | @SuleimanMas1 pic.twitter.com/9qfbIEiQTl
זאת ועוד. זה שלא רק רע"ם, אלא גם הרשימה המשותפת, לא נרתעת מלשתף פעולה עם מפלגות ציוניות מהקואליציה ומהאופוזיציה, בין אם כדי לקדם נושאים שמעניינים אותה ובין אם כדי להתחרות על הקרדיט מול רע"ם באשר להישגים לחברה הערבית. עצם שיתוף הפעולה הגלוי וחוצה המפלגות הזה – למעט בל"ד - עם המפלגות הציוניות, נותן לגיטימציה לרעיון השותפות המלאה במשחק הפוליטי הישראלי, עם כל המשתמע ממנו.
מלחמות הערבים בתוך הכנסת, כשהן מלוות במתן הכשר לעשיית עסקים עם היהודים, עשויות להיות טריגר לצמיחתו של דור פוליטיקאים ערבי ישראלי חדש, דור שיבקש בהמשך לפרוץ את גבולות הטקס הקוראני שרע"ם כבולה אליו ואת גבולות הנרטיב הפלסטיני שהרשימה המשותפת מחויבת אליו. זה יהיה דור של פוליטיקאים ששאלת הלגיטימיות שלו כשחקן במגרש הפוליטי בעיני היהודים תעסיק אותו פחות, ושאלת השונות שלו בעיני הערבים תגביל אותו פחות. הוא יבוא ממוקד מטרה בשאלות הקיומיות שמעסיקות אותו.
אין זה משנה אם הדור הזה יבקש להתאגד כמפלגה ערבית נוספת, או לא יראה פסול בהשתלבות במפלגות ציוניות. להבנתי, הוויכוח בין רע"ם למשותפת הופך את החיים של חברי הכנסת הערבים במפלגות הציוניות לקלים יותר. עיין ערך: ההיענות למשמעת הסיעתית בהצבעה בעד חוק האזרחות של ח"כ איבתיסאם מראענה ממפלגת העבודה, ועיסאווי פריג' וג'ידא רינאווי זועבי ממרצ.
אין ספק כי הכניסה של רע"ם לקואליציה דחקה את הרשימה המשותפת לפינה, ויצר ההישרדות הפוליטי שלה הוא זה שגרם לה לפרוץ את המחסום הפסיכולוגי של יחסי "תן וקח" גלויים עם המפלגות הציוניות. הרשימה המשותפת אותתה לראש הממשלה נפתלי ובנט ולראש הממשלה החליפי יאיר לפיד שהם מוכנים, תמורת מחיר מסוים, לשקול מתן רשת ביטחון בעניין אישור התקציב הבא ולשמור על קיומה של הממשלה. זה לא עניין של מה בכך. אם יש דבר שמדיר שינה מעיני חבר הכנסת עבאס הוא שברשימה המשותפת יאמצו את המודל שלו ויחתרו לברית עם הציונים.
אם יש דבר שמדיר שינה מעיני הרשימה המשותפת זה הצלחת המהלך של מנסור עבאס. לעולם תיזכרנה תרועות השמחה שפצחו בבת אחת בקרב ח"כים מהליכוד והמשותפת כשחוק האזרחות נפל, כאילו היו קהל אוהדים שרוף של קבוצת כדורגל אחת שהבקיעה בדקה ה-90. נכון, זו הייתה שמחה לאיד שמניעיה שונים, אבל אם בפוליטיקה עסקינן, טוב להיזכר באמרה המפורסמת "אויב אויבי הוא חברי", וכי ערבים לא חייבים בכל מחיר להיות ערבים זה לזה. ואם אין זו ישראליזציה בפועל, אז מה כן?
