תשעה באב הוא חג השנאה שלנו. או לפחות אחד משני חגי שנאה, יחד עם יום הזיכרון לרצח רבין. בתשעה באב אנחנו מרבים להזהיר מפני שנאת חינם, שעל פי המסורת הביאה לחורבן בית המקדש (לא לגמרי ברור שהמסורת מדייקת בעניין הזה, היו בסביבה גם כמה רומאים שהיה להם מה לומר בעניין המקדש). ביום השנה לרצח רבין אנחנו מרבים להזהיר מפני הסתה, שעל פי המסורת הביאה לרצח ראש ממשלה (גם את זה קשה להוכיח, כי בסופו של דבר ההחלטה לרצוח נרקמה בראשו של פושע אחד, שאין לדעת כיצד היה פועל אם להבת הסתה הייתה נמוכה יותר).
שנאה והסתה הולכות יחדיו במשעול המוביל לפירוד, מתח, אלימות וכאוס. חברה חפצת חיים צריכה לשאוף לכך שלא תהיה שנאה ולא תהיה הסתה. זה לא תמיד פשוט, כי לעיתים השנאה היא רגש שיש לו סיבה, אולי אפילו מוצדקת. לעיתים ההסתה היא נשקו היחיד של מי שהשלטון לא בידיו נגד מי שפועל בעריצות שלטונית.
לכן, בתשעה באב לא מדברים נגד "שנאה" אלא נגד "שנאת חינם" – זו שאין לה הצדקה. מהי שנאת חינם? הנה, נושא שאפשר לקיים עליו סמינר או שניים, ולבחון בהרבה דרכים. האם בישראל יש ריבוי של שנאת חינם? גם זו שאלה טובה. ריבוי ביחס למה – למה שהיינו רוצים? בוודאי. כל שנאת חינם, גם מועטה, היא יותר ממה שהיינו רוצים. ביחס למדינות אחרות? אולי.
כאן התמונה מסתבכת, החיים בישראל שחברתה מורכבת מפסיפס מסוג אחד, לא דומה לחיים במדינות אחרות, שהחברה בהן אחרת, והשנאה – בהתאם, גם היא אחרת. באוסטרליה השאלה העיקרית הנוגעת לסובלנות ולשנאה היא שאלת ההגירה. מדובר במדינת ענק הקולטת מהגרים. לעיתים לאוסטרלים יש עניין בקליטה, וסבלנות למהגרים ולעיתים פחות. מעקב מסודר אחר המגמות מלמד שגרף הסובלנות ביחס להגירה כמעט זהה לגרף האבטלה. במילים פשוטות – למובטלים יש פחות סובלנות כלפי מהגרים שמתחרים איתם על מקומות עבודה. שנאת חינם? בוודאי, המהגרים לא אשמים, הם רק רוצים חיים טובים יותר. מצד שני, זו שנאת חינם שיש להם הסבר. היא לא מוצדקת, אבל היא מובנת.
גם אצלנו יש שנאות, חלקן חינם, וגם אצלנו יש להן הסברים. זה לא עושה אותן מוצדקות, זה כן עושה אותן מובנות. לקראת הבחירות האחרונות דיווחנו שיותר משליש מהישראלים (37%) אומרים שהם מרגישים "שנאה" לחרדים בגלל התנהלותם בקורונה. מיעוט הישראלים (13%) אמרו לנו שהם "מסכימים" עם הקביעה "אני מרגיש/ה שנאה לחרדים". עוד כרבע מהישראלים הסתפקו ב"קצת מסכימ/ה" עם הקביעה הזאת.
האם השנאה הייתה מוצדקת? בוודאי ששנאה למגזר, כל מגזר, היא מצב לא טוב, לא רצוי. האם הייתה מובנת? זו הייתה, במידה רבה, שנאה שנובעת מתסכול. לישראלים רבים היה נדמה שהחרדים לא נוהגים כשורה ולא משלמים את המחיר. במקביל, ישראלים רבים חשבו הפוך – השנאה לחרדים היא מעשה של עוול. רוב החרדים (95%) חשבו שהשנאה אינה מוצדקת. זה טבעי. אבל גם אחד מכל חמישה חילונים הרגיש שעושים לחרדים עוול. ושיעור דומה מהם הרגישו שהשנאה לחרדים גובלת באנטישמיות.
איך מודדים שנאה? לפעמים שואלים "האם אתם שונאים את". הבעיה עם השאלה הזאת היא שלא תמיד נעים להודות בשנאה. יש מי ששונאים, אך כאשר השאלה מוטחת ישירות כזאת, יגיבו בשלילה. לכן, במחקרים רבים נעשה שימוש במונחים עוקפים כדי לזהות גירעון באהדה, או העדר אמפתיה. כמובן, גם עם זה יש בעיה, כי כאשר שואלים על משהו אחר מ"שנאה" לא תמיד התשובה מבטאת העדר אמפתיה, לפעמים היא משקפת הערכה – או חוסר הערכה – מסוג אחר.
אם כל זה נשמע קצת תיאורטי, הנה דוגמה מסקר שנתי של המכון למדיניות העם היהודי. בסקר מופיעה השאלה: "עד כמה לדעתך הקבוצות הבאות באוכלוסייה תורמות להצלחתה של מדינת ישראל?". ברור שקבוצה שמתוארת ככזו שאינה תורמת, היא כזו שיש כלפיה פחות אהדה. מצד שני, מה לעשות אם היא באמת פחות תורמת? במקרה כזה אולי אפשר לומר שגם אם יש "שנאה" זו איננה "שנאת חינם" אלא שנאה מוצדקת או לפחות חוסר אהדה שיש לו בסיס סביר.
רוב היהודים וגם רוב הערבים במדינת ישראל סבורים שלקבוצה המזוהה בסקר כ״חילונים״ יש תרומה חיובית לישראל. אף אחד לא מטיל ספק בתרומת החילונים למדינה. גם לא החרדים, שרובם מעריכים את תרומת החילונים כחיובית (86%). בשאלת תרומת הערבים למדינה יש מחלוקת. רוב היהודים סבורים של"ערבים" יש תרומה שלילית – וזה סקר שנעשה עוד לפני פרעות תשפ״א שבוודאי לא הוסיפו אהדה למגזר ערבי בעיני היהודים. לעומתם, ובאופן טבעי, רוב הערבים סבורים שלערבים תרומה חיובית. אבל הנה עוד הסכמה: רוב הערבים סבורים שלחרדים יש תרומה שלילית להצלחת המדינה. בעניין החרדים גם רוב קטן של היהודים מסכימים. רבים מהם סבורים שלחרדים תרומה שלילית. ואם נבדוק מה סבורים יהודים חילונים, נגלה ש-76% מהם סבורים שלחרדים תרומה שלילית להצלחתה של ישראל.
האם הטענה שלחרדים או לערבים יש תרומה שלילית היא סוג של שנאת חינם, או פשוט קביעה עובדתית המבוססת על מציאות? אפשר לבחון פרמטרים כמו שיעור העובדים, שיעור תשלום המיסים ושיעור המשרתים בצה"ל – ואולי לקבוע כעובדה שאכן המגזרים הללו תורמים פחות. לכן, בדקנו עוד כמה מחקרים. לדוגמה, מחקר של מרכז אקורד של האוניברסיטה העברית העוסק בבני ובנות הנוער, ומדרג, בין השאר, את הפחד והשנאה שבני נוער ממגזרים שונים מרגישים כלפי מגזרים אחרים. זה מחקר ארוך, מפורט, שיש בו הרבה סעיפים ויש לו מתודולוגיה מורכבת ואנחנו מראים כאן רק קצה מתוכו.
הוא מאפשר לראות שמדד ה"תרומה להצלחת המדינה" לא רחוק במסקנותיו ממדדים אחרים הבוחנים רמת אהדה לקבוצות שונות. מה עשו חוקרי אקורד? ביקשו מהנוער לומר האם הוא שונא ומפחד מקבוצות אחרות, כל זה בסולם של 1 (בכלל לא) ועד 6 (במידה רבה). מהתשובות עשו ממוצע, לפי מגזר, וגילו – חרדים, ובמידה פחותה גם דתיים, די שונאים ערבים ודי מפחדים מהם. ערבים מביעים פחות פחד ופחות שנאה באופן כללי, אבל מעדיפים חילונים על פני דתיים וחרדים. חילונים שונאים חרדים קצת יותר ממה שהם שונאים ערבים, אבל מפחדים מערבים קצת יותר משהם מפחדים מחרדים.
לא מדובר רק בשנאה או בפחד. החוקרים בחנו גם שורה סטריאוטיפים שליליים. הם שאלו בני ובנות נוער האם בני אדם ממגזרים אחרים הם ״נחמדים וחמים״, ושאלו גם האם הם בעלי ״מסוגלות״, כלומר, יכולת וכשרון להצליח. מה גילו? דברים דומים. לחילונים ולערבים דעה שלילית במיוחד על חרדים. לדתיים ולחרדים דעה שלילית במיוחד על ערבים. ובלשון החוקרים: ״אחוז ניכר מבני הנוער מחזיקים בסטריאוטיפים שליליים כלפי קבוצות אחרות״. שנאת חינם? הערכה ריאלית? קצת מזה וקצת מזה? הנה נושא שאפשר להרהר עליו בשעת הצום. כמובן – מי שצמים (האם צריך לצום? זו כבר שאלה ששייכת למיזם ״מיהו יהודי״, שתשעה באב הוא יום מצוין להשקיע כמה דקות גם בו).
