לא יהיה מוגזם לומר שיום חמישי האחרון היה אחד הימים המוצלחים ביחסים הרגישים בין ישראל לירדן. בשעות הצהריים התבשרנו על הסכם בין המדינות למכירת עוד 50 מיליון קוב של מים לממלכה, פרט למה שהיא מקבלת כל שנה בהסכם השלום (50 מיליון קוב), על מנת לעזור לה להתמודד עם משבר המים החמור.
פגישת בנט-עבדאללה: ביום שלישי שעבר ביקר בחשאי ראש הממשלה בנט בעמאן. במהלך הפגישה סיכמו השניים על פתיחת דף חדש בין המדינות - אחרי שנים של נתק ושורת מהמורות ביחסים ביניהן. gilicohen10 עם הפרטים ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/qLPJXf3Ux4
— כאן חדשות (@kann_news) July 8, 2021
במקביל הוסכם על הגדלת ייצוא הסחורות מירדן לשטחי הגדה המערבית, סוגיה שעמדה במשך שנים לדיונים. כל זה נסגר בפגישה בין שר החוץ, יאיר לפיד, לבין שר החוץ הירדני, איימן א-ספדי, פגישה ראשונה בין השניים. לא עברו כמה שעות והתברר שראש הממשלה, נפתלי בנט, נפגש עם מלך ירדן, עבדאללה השני, לפני שבוע וחצי. פגישה ראשונה בין מנהיגי המדינות אחרי שנים, שנחשפה בוואלה חדשות.
אז כן בהחלט יש פה שינוי חיובי ומעודד שנובע גם מחילופי הגברי בישראל. על הדם הרע בין ראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, למלך עבדאללה השני, כבר נשפך הרבה דיו ודובר רבות (השיא: העימות הפומבי בעניין ביטול ביקור יורש העצר חוסיין בהר הבית וסיכול הביקור של נתניהו באמירויות מצד ירדן), אלא שזה רק חלק מהסיפור של היחסים הסבוכים בין המדינות ומי שחושב שיהיה פה ירח דבש פומבי בסגנון ישראל והאמירויות כנראה יתבדה.
שת"פ מאחורי הקלעים, התכתשות בפומבי
מה שנותר כמשתנה יחסית קבוע ביחסים בין המדינות הוא מה שקורה מאחורי הקלעים מבחינת שיתוף הפעולה הביטחוני והצבאי. ישראל זקוקה ליציבות בגבול הכי ארוך שלה ולעומק אסטרטגי. הירדנים זקוקים לישראל בכל מה שקשור למאבק בטרור. אך בעוד שהיחסים מתחת לרדאר במישור הביטחוני-צבאי הם משתנה קבוע, את היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לירדן אפשר להמשיל לרכבת הרים. יש עליות פה ושם, אבל הירידות חדות מאוד. זה נובע מכך שהממלכה חצויה ביחסה לישראל.
מצד אחד היא יודעת שישראל יכולה לסייע לה בהרבה מאוד תחומים, ובראשם תחום המים. במילים אחרות, יכולה לעזור לה בכל מה שקשור למשבר הכלכלי בממלכה, שהוא הדבר שבאמת מדיר שינה ממלך ירדן, עבדאללה השני, כי בסוף משבר כלכלי קשה מוביל לתסיסה ומאתגר את שרידות ההנהגה.
מצד שני הקיפאון בסוגיה הפלסטינית מקשה על הממלכה להחצין את היחסים עם ישראל כי הלובי בתוך הממלכה שמתנגד לכל גילוי נרמול עם ישראל שולט בשיח. במקביל רוב הציבור הוא או פלסטיני או בעל זיקה לפלסטינים בשטחי הרשות ולכן כל התחממות בשטחים או בעזה ישר מקרינה על המתרחש בממלכה.
השניות הזאת ביחס של ירדן לישראל מתקיימת כל העת. בשנה האחרונה וליתר דיוק בזמן תקופת טראמפ, ראתה ירדן כיצד ישראל והממשל בוושינגטון מתקרבים למדינות המפרץ על חשבונה, כך זה היה נראה בעיניים ירדניות. השיא כמובן הגיע בהסכמי אברהם, נרמול היחסים בין ישראל לבין האמירויות ומדינות ערביות נוספת בקיץ שעבר. זה גרם לירדנים מן הסתם לרצות לא להישאר מאחור ולנסות להשיג גם דיווידנדים ביחסים עם ישראל.
בזמן שהיחסים בין המנהיגים היו בשפל, שרי החוץ והביטחון, אשכנזי וגנץ, שמרו על הערוצים פתוחים, בניסיון גם לשמר את היחסים הביטחוניים הצבאיים, אבל גם כדי לקדם פרויקטים משותפים בין המדינות. זה עבד חלקית כיוון שקשה לחפות על נתק בין מנהיגים, שהפך לעתים להתכתשות תקשורתית פומבית, כשבמקביל מתיחויות בזירה הפלסטינית עיכבו דברים. למשל ההכרזה על הסכם הגדלת ייצוא הסחר מירדן לשטחי הרשות הייתה אמורה להיות בעיצומו של מבצע "שומר החומות" בעזה. אך הזעם הציבורי בממלכה על ישראל עשה את שלו.
שיפור בחזית מבית ומחוץ
היום, מלך ירדן, עבדאללה השני, בתקופה יחסית טובה אחרי חודשים לא פשוטים. הגל השני של התפשטות הקורונה העמיק את המשבר הכלכלי והתסכול של הציבור, שרק עכשיו מתחיל לחזור למעין שגרה. הוא הצליח להכיל את פרשת קשירת הקשר של אחיו למחצה, הנסיך חמזה, נגדו עם מקורבים לבית המלוכה. ביום שני ייגזר דינם. במקביל חילופי הממשל בוושינגטון החזירו את ירדן לקדמת הבמה אחרי שבתקופת טראמפ היא נזנחה לטובת המפרציות.
טראמפ אמנם לא נגע בחבילת הסיוע האמריקנית שירדן תלויה בה ואף הגדיל אותה, אך שנמך את מעמדה האזורי. אצל ביידן הדברים נראים קצת אחרת בנוגע לבריתות האזוריות וגם בנוגע לסוגיה הפלסטינית. לא בכדי מלך ירדן יהיה המנהיג הערבי הראשון שייפגש איתו עוד שבוע וחצי בבית הלבן. גם חילופי הממשל בישראל מאפשרים לפתוח דף חדש כי הדם הרע שנוצר במהלך השנים בין המלך עבדאללה לנתניהו כבר לא פה.
ועדיין, בואו לא נשלה את עצמנו. כל עוד הקיפאון בסוגיה הפלסטינית יימשך והמתיחויות בשטחים ובעזה בפתח, היחסים עם ירדן צפויים להמשיך להיות סוג של רכבת הרים והחצנתם תהיה לפרקים. במקביל חשוב לזכור שהגדלת אספקת המים והגדלת הייצוא לשטחי הגדה המערבית הם פתרונות לטווח הקצר ולא פותרים את הבעיות השורשיות והעמוקות של הכלכלה הירדנית. מה שאומר שישראל כנראה תצטרך עוד לסייע לירדנים לא מעט.
