יש רגעים איקוניים שגם חובב הכדורגל הממוצע זוכר ונוצר, שבגללם התאהבנו במשחק ובגללם נשוב למגרש או סתם נצפה בבית במשחק בין-לאומי, גם אם אין לנו נבחרת מועדפת. התקווה הזאת לשחזר את הרגע ההוא שבו ישבנו (או כבר עמדנו) נדהמים ואמרנו "וואו"; כך עבורי הוא שער יד האלוהים וגול הסלאלום של מראדונה מול אנגליה במונדיאל 86', השער של ואן באסטן מול ברית המועצות ביורו 88', אפילו השער של פול גאסקוין, גאזה, במדי אנגליה מול סקוטלנד ביורו 96'.
הפלאשבקים האלה קיבלו אתמול חיזוק משמעותי. וכזה באמת שעוד לא היה. יורו 2021 הפך בלילה אחד לבלתי נשכח. בוננזת שערים בשני משחקים – 14 במספר (לא כולל פנדלים); אלופת עולם – צרפת, וסגניתה – קרואטיה, שעפות מהטורניר כבר בשמינית הגמר, אחרי תהפוכות ורכבת הרים רגשית. זה תסריט שיש בו הכול – גיבור טארגי (אמפבה), כוכבים במשחק שיא שיורדים מנוצחים (פוגבה, בנזמה), אחרים מושמצים, שסותמים את הפה לפרשנים (מוראטה) ואנדרדוג (שוויץ) שהיא כמו עוף החול.
צריך שעה ברדיו ו-5,000 מילה לפחות, רק כדי לתאר חלק מחגיגת הכדורגל של אתמול.
ומה עוד יותר מרגש? שיש פוטנציאל גדול לעוד. כבר הערב אנגליה-גרמניה בוומבלי, במפגש טעון עם מטען היסטורי גדול, ובשבת, ברבע הגמר מול צ'כיה, גם המשך סיפור הסינדרלה של דנמרק; זה שהחל בכמעט טרגדיה ומוות של כריסטיאן אריקסן, ועשוי להיגמר ברנסנס סנסציוני עם פלאשבקים ליורו 92'. אז זה היה תואר דני היסטורי עם פיטר שמייכל הגדול, עכשיו זה יכול לקרות עם קספר הבן. עוד סיפור בתוך סיפור ביורו שכבר יש בו הכול.
