ממשלת בנט-לפיד שעומדת לקום, אם באמת תקום בסופו של דבר, הולכת להיות ממשלה משונה ביותר. לא רק מבחינה אידאולוגית מדינית, אלא גם מבחינה כלכלית. בנט קורא לזה ממשלת אחדות, ואומר שגם ככה 80% מהעם מסכימים על 80% מהדברים, ולכן פשוט לא צריך לעסוק ב-20% האחרים. זה גם מה שהוא אמר כשישב עם לפיד בממשלת נתניהו ב-2013. האמירה הזו תקפה, אולי, במישור המדיני. אבל במישור הכלכלי, זה עלול להיות הרבה יותר מסובך. כי שם, בניגוד למישור המדיני, לא רק מדברים, אלא אשכרה צריך לעשות משהו.
1. תקציב
המשימה הראשונה של הממשלה החדשה שתקום תהיה לאשר תקציב מדינה לשנים 2021-2022. שנת 2021 כבר די אבודה מבחינה תקציבית, כך שזה יהיה אישור פורמלי יותר מכל דבר אחר (התקציב יאושר בכנסת לכל המוקדם באוגוסט-ספטמבר). הקרב הגדול יהיה לגבי שנת 2022. וכשאני אומר תקציב זה בסך הכול מלים גבוהות בשביל להגיד שהממשלה תצטרך לקבוע מה סדרי העדיפויות הכלליים שלה לשנת 2021-2022 - מי מקבל יותר ממי, כמה, ולמה.
את סלעי המחלוקת העיקריים אפשר לצייר מראש: מה יהיה גובה תקציב הביטחון (גנץ ידרוש תוספות עתק, בנט התבטא בעבר לא אחת כי יש צורך בייעול משמעותי של תקציב הביטחון), כמה כסף יישאר לכל ההבטחות שפוזרו בדרך, כמו חינוך חינם מגיל אפס (מרצ והעבודה), הכפלה של שכר חיילי החובה (ליברמן), השקעה של מיליארדים בתשתיות (לפיד וסער), הגדלה משמעותית של תקציב הבריאות (מרצ), העלאה דרמטית של קצבאות הזקנה (ליברמן) ועוד רבות אחרות. ולבסוף: איך מממנים את כל הטוב הזה?
הממשלה הזו תורכב משר האוצר אביגדור ליברמן, שאנשים שעבדו איתו קרוב מעידים על כך שהוא תאצ׳ריסט, כלומר מבחינה אידאולוגית סבור שצריך להפחית מסים, להקטין את היקף הממשלה ולהפריט את כל מה שאפשר, אבל גם מהשרות המיועדות מרב מיכאלי ותמר זנדברג, שמאמינות שתיהן שצריך להעלות מסים ולהגדיל את היקף השירותים הציבוריים. איך שני העולמות המנוגדים האלה מסוגלים להרכיב תקציב מדינה יחד?
הדרך הקלה לפתור את הפלונטר הזה, היא להסכים שלא להסכים. כלומר, שכל התקציבים יגדלו, ושום דבר לא יקרה במסים. התוצאה תהיה גידול משמעותי בגירעון, שגם ככה מנופח בגלל ההתמודדות עם הקורונה. פתרון כזה יעלה את היקף החובות של הממשלה ביחס לתוצר, וישדר לעולם שהכלכלה הישראלית מנוהלת בידי ממשלה לא רצינית.
הדרך הקשה לפתור את הפלונטר הזה תהיה להגיע להסכמות בין הקצוות המנוגדים של הממשלה. נפתלי בנט אמר אתמול בנאום שלו שלאף צד בממשלה לא יהיה יותר כוח מהצד השני, ושלכל צד תהיה זכות וטו. מנגנון כזה עלול בקלות להפוך לממשלת שיתוק. אם הממשלה לא תצליח לאשר תקציב תוך 100 יום, נמצא את עצמנו שוב בבחירות.
2. חינוך
שרת החינוך המיועדת בממשלה הזו היא יפעת שאשא-ביטון. לאורך כל הקמפיין מפלגת תקווה חדשה סימנה את שאשא-ביטון בתור מועמדת לתיק החינוך, והמפלגה אפילו הציגה משנה מקיפה ומרחיקת לכת לרפורמות במערכת החינוך. הנה רק כמה מתוך ההבטחות של המפלגה: קיצור שבוע הלימודים בבתי הספר לחמישה ימי לימוד (חוגים בימי שישי), פריסה מחדש של ימי החופשה כך שיתאימו יותר לימי החופשה של ההורים, רפורמת אוטונומיה במערכת החינוך כך שמנהלות ומנהלים יוכלו להחליט הרבה יותר מה ללמד, איך ללמד, וכמה ללמד, צמצום משמעותי של הבירוקרטיה ושל מטה משרד החינוך, שינוי תנאי הסף להתקבל להוראה, מתן בונוסים למורות ולמורים מצטיינים, והרשימה עוד ארוכה.
באופן אישי אני חותם על ההבטחות בתחום החינוך של מפלגת תקווה חדשה בשתי ידיים. שורה של ועדות מקצועיות שישבו ודנו ברפורמות שנדרשות במערכת המליצו על צעדים דומים. מערכת החינוך היום מלאה בתקציבים, אבל גם מלאה בפערים ובהישגים בינוניים. היא זקוקה לריסטארט דחוף, שחייב להתחיל מרמת השר או השרה. ריסטארט כזה יוכל לצמצם את הפערים ולהוציא את מערכת החינוך מהבינוניות שלה ולהביא אותה קדימה, אל עולם שבו בלי כישורים מתקדמים ומתאימים לשוק העבודה אין הרבה סיכוי לטפס גבוה במעלה הסולם החברתי-כלכלי.
העניין הוא שיש פער אדיר בין היכולת להבטיח רפורמות במערכת החינוך לבין היכולת להוציא אותן לפועל, כפי שתגלה השרה המיועדת שאשא-ביטון אם וכאשר תתיישב על כיסא שרת החינוך. בדרך צריך לעבור את עובדי משרד החינוך - לא המורות והמורים אלא אנשי מטה המשרד - שלפחות חלקם ינסו לטרפד רפורמות מבניות (למשל, כאלה שיקצצו את התפקידים שלהם), וגם את ארגוני המורות והמורים.
המהלכים ששאשא-ביטון הבטיחה הם מהלכים גדולים, תשתיתיים. אין הרבה סיכוי שתצליח להעביר את כולם יחד. עדיף יהיה להתמקד בכמה מהם, לשבת יחד עם כל השחקנים בזירה הזו ולבנות עסקת חבילה כוללת. כזו שתשנה את תנאי השכר (מפלגת תקווה חדשה ממילא הבטיחה להעלות את שכר המורות והמורים, בדגש על המורים הצעירים), יחד עם שינוי כולל באופן עבודת המערכת. בשביל להגיע לעסקת חבילה כזו שאשא-ביטון תזדקק לא רק למנהיגות האישית שלה, אלא לגיבוי מהממשלה כולה. גם מראש הממשלה נפתלי בנט, שבתור שר חינוך לא הצליח להוציא רפורמות כאלה אל הפועל, וגם של כל אגפי הממשלה (זוכרים? לכל צד זכות וטו). זה יהיה מבחן אדיר לממשלה הזו, עם הזדמנות אדירה בצידו.
3. חרדים
אחת ההזדמנויות הנדירות שממשלת בנט-לפיד יכולה להביא איתה קשורה לשילוב החרדים בחברה הישראלית. בעיקר בשוק העבודה, אבל לא רק. שיעורי התעסוקה הנמוכים של גברים חרדים הם אתגר אסטרטגי לכלכלה והחברה הישראלית בעשורים הקרובים. לא אני אומר את זה, כולם אומרים את זה. כל הכלכלנים הישראלים הבכירים, כל הגופים הכלכליים הבינלאומיים שסוקרים את הכלכלה הישראלית. כולם.
בלי שילוב משמעותי של גברים חרדים בשוק העבודה, כלומר במשרות איכותיות שמשלמות שכר גבוה ולכן גם מכניסות מסים לקופת המדינה, היכולת של כולנו להמשיך להצמיח את המשק ולהבטיח רמת חיים גבוהה יותר לדור הבא תהיה יכולת מוגבלת מאוד. או במלים של בני אדם: אם החרדים לא ייכנסו לשוק העבודה הם דנים את עצמם לחיי עוני, ואת כל היתר לנטל מסים הרבה יותר גבוה. אין דרך לסובב את זה.
לצערי, כל עוד ההנהגה החרדית הפוליטית נמצאת בממשלה השינוי אינו קורה. חלקים מסוימים מהרחוב החרדי צמאים לשינוי הזה, בראש ובראשונה בשביל להיחלץ מעוני אבל גם בשביל להרגיש חלק משמעותי יותר מהחברה הישראלית, אם כי לא כולם. ממשלה ללא חרדים היא אפשרות לשינוי.
אם יש לקח ללמוד מממשלת 2013, ממשלת נתניהו-לפיד-בנט, שגם היא היתה ממשלה בלי חרדים, היא שאי אפשר לעשות את השינויים האלה בכוח. רבים מהצעדים ששר האוצר לפיד הפעיל נגד החברה החרדית בוטלו לחלוטין ברגע שהחרדים חזרו לממשלה ב-2015, כמו למשל קיצוץ הקצבאות לאברכים. בשביל לחולל שינוי אמיתי בתחום הזה נדרשת גישה אחרת, ונדרשים צעדים תשתיתיים, שלא ניתן לעשות להם undo בקלות ברגע שמתחלפת ממשלה. בעיני, שני צעדים שנדרשים מאוד בהקשר הזה הם הורדת גיל הפטור מגיוס לצה״ל, והשני הוא העמדת והרחבת זרם החינוך הממלכתי-חרדי. על שני הצעדים האלה, לדעתי, אפשר לגבש קואליציה נרחבת בממשלה, אפילו בממשלה הזו, מבלי לקומם את הרחוב החרדי.
כיום, בשביל לקבל פטור מוחלט מגיוס לצה״ל, גברים חרדים צריכים לא לעבוד עד גיל 24, בשביל להוכיח שתורתם אומנותם. המצב הזה דן את הגברים החרדים לניתוק משוק העבודה, או לעבודה בשחור, שני מצבים שלא טובים לאף אחד. בגיל 24, כשיש לו כבר כמה ילדים ואפס השכלה מתאימה לשוק העבודה, לאברך יהיה קשה מאוד להחליט שהוא רוצה להתנתק מעולם הישיבות ולהתחיל לעבוד, אפילו אם ירצה.
הורדת גיל הפטור לגיל 21, או אפילו - תחזיקו חזק - פטור מוחלט מגיוס לכל חרדי שירצה (מי שירצו להתגייס, אהלן וסהלן) יסייעו לצמצם את הבעיה הזו משמעותית. צעד כזה לא יכול להגיע לבד, בוואקום. הוא יחייב דיון ציבורי נרחב ורציני וגם להעלות את התגמול הכספי שמקבלים אלה שכן משרתים בצה״ל. אבל התועלת החברתית יכולה להיות אדירה.
צעד כזה חייב יהיה להיות מחוזק בצעדים משלימים, בעיקר בחיזוק מערכת החינוך וההשכלה החרדית. המדינה חייבת להציע לכל משפחה חרדית שתרצה זרם חינוך ממלכתי-חרדי, כזה שאפשר לשמור בו על אורח חיים חרדי, אבל גם לרכוש מיומנויות מתאימות לשוק העבודה, כאלה שיאפשרו לגברים החרדים בעתיד לפרנס את משפחתם בכבוד, ולהשתלב בחברה. היא תהיה חייבת להציע גם מערך הכשרות מקצועיות מסובסדות לחרדים בני 18-21 שכבר סיימו את הלימודים ורוצים להשתלב בעבודה אבל חסרים להם הכלים המתאימים.
זו לא משימה קלה בכלל. זו כנראה אחת המשימות הכלכליות הקשות ביותר שיעמדו בפני הממשלה הזו, בפני הממשלות כולן. אבל אם הממשלה תצליח במשימה זו - אני אהיה צנוע יותר בשאיפות שלי, אפילו אם היא תצליח להתחיל לנוע בכיוון הנכון - התמורה לחברה הישראלית כולה תהיה אדירה. לא רק שילוב כלכלי של החרדים והעלאת רמת החיים שלהם, אלא קירוב של ממש בין החברה החרדית לחברה הכללית באוכלוסיה הישראלית.
כל ממשלה יכולה להיכשל במשימות האלה, וכל ממשלה יכולה להצליח בהן. ממשלת בנט-לפיד המסתמנת היא בעיקר חידה כלכלית. אורך חייה יהיה, לדעתי, כאורך התקציב שהיא תעביר. תקציב דו שנתי יאפשר לה לשרוד עד סביבות אוגוסט 2022, אז יהיה צורך באישור תקציב חדש. זה נותן לה שנה וקצת. גם בשנה וקצת אפשר להתחיל מהלכים גדולים, אם כי זה מאוד מאוד קשה. זה דורש רצון, נחישות, בגרות ושיתוף פעולה מקיף בין כל חלקי הממשלה החידתית הזו.
