לישראלים יש נטייה קבועה, אולי גם מובנת, לצאת לא לגמרי מרוצים מסבבי הלחימה שלהם. המקרים החריגים – כמו מלחמת ששת הימים – הם אלה שמסתיימים בתחושת התעלות. המקרים השגרתיים הם מלחמות שנגמרות בתחושת מיצוי, עייפות וחוסר תכלית. עד הסבב הבא. לתופעה הזאת יש כל מיני הסברים. גם להחלטות של מנהיגים לקטוע סבבי לחימה ברגע מסוים, יש כל מיני הסברים. בכל המבצעים הגדולים בעזה, רוב הציבור חשב שמפסיקים מוקדם מדי. למה מוקדם מדי? כי התוצאה הרצויה בעיני הציבור הייתה כניעה של חמאס. מכיוון שלא הייתה כניעה, לא הייתה שביעות רצון.
הולכים לבחירות? ממשלת סער-נתניהו? ממשלת מיעוט? מחכים לתחזית שלכם, לחצו כאן
כפי שהראנו כאן בשבוע שעבר, גם במבצע "שומר החומות" היה רוב בציבור שרצה להמשיך, להכות עוד, להביא לניצחון יותר משכנע. ובכל זאת, הקבינט החליט להפסיק. הוא החליט להתעלם מעמדת הרוב ולסיים את המבצע כשהציבור לא לגמרי מרוצה. זה קרה משלוש סיבות עיקריות: האחת – הוא לא חשב שאפשר להשיג את התוצאה שהציבור רוצה בזמן סביר ובמחיר סביר.
הסיבה השנייה – הוא לא מזהה אסטרטגיית יציאה הגיונית, גם אם תושג הכרעה מוחלטת של הכוח הצבאי של חמאס (כלומר, הוא לא מזהה שלטון אחר שיהיה נוח יותר לישראל בעזה). השלישית – הלחץ הבין לאומי לסיים את המבצע התגבר, וגם את הנזק לישראל בזירה הבין לאומית צריך לשקלל לתחשיבי העלות-תועלת של פעולה ממושכת בעזה.
אלה שלוש סיבות טובות לעצור סבב לחימה, אבל שלוש סיבות שקשה לתקשר היטב לציבור. מדוע? קודם כל, משום שלציבור מגיב למצב (יורים עלי) ולא למצב עתידי (500 הרוגים ישראלים). המצב לא נראה טוב, הציבור רוצה שישתפר, ומבקש להמשיך את המבצע. בהחלט יכול להיות שאם המבצע היה נמשך, הציבור היה משנה את דעתו נוכח במצב החדש (הרבה הרוגים, וזה עדיין לא נגמר). אבל בכל רגע נתון, הציבור רואה את מה שלפניו, בעוד שהקברניט צריך לנסות לדמיין גם את מה שיבוא אחר כך.
נוסף לכך, הציבור חשוף למה שקורה ברחוב (נופלות רקטות), אבל לא למה שקורה בשיחות טלפון שמתקבלות מהבית הלבן. הלחץ הבין לאומי הוא מושג ערטילאי, לא לגמרי מוחשי למי שאינו עוסק בעניינים מדיניים. לכן, השפעתו על עמדות הציבור נמוכה, אבל השפעתו על עמדות המנהיגים גבוהה.
אפשר לטעון - אז למה שהמנהיג לא יסביר בקול רם שהוא נאלץ להפסיק בגלל הלחץ? גם זה רעיון בעייתי, כי המנהיג לא רוצה להיראות חלש, וכניעה לטלפון מביידן מוציאה אותו חלש.
סעיף אחרון: הציבור רוצה הצלחות, אבל המנהיגים זוכרים שייתכנו גם כישלונות. גם מבחינה פוליטית לפעמים מוטב להם לסיים בהצלחה חלקית, או אפילו באי-הצלחה, ולספוג קצת ביקורת, מאשר להמר בגדול על הצלחה גדולה או כישלון גדול. גם כי זה הימור על עתיד המדינה, וגם כי זה גם הימור על העתיד הפוליטי של המנהיגות. כישלון קטן (בעיני הציבור) גורר ביקורת, ואז עוברים הלאה. כישלון גדול יכול להוביל לקריסה פוליטית.
