בשבועות האחרונים חמאס בנה תסריט ששיאו ביום ירושלים, במהומות בהר הבית. וזה מה שקרה - מהומות בערים מעורבות ברחבי ישראל וסבבי שיגורים מרצועת עזה, כפי שטרם נראו במקומותינו. בתוך כל המהומה חמאס הצליח לצייר את עצמו ברחוב הפלסטיני ובעולם הערבי כמגן ירושלים, וגם אם ישראל החליטה להתקפל ולהסיר מחסומים, זה לא שינה לו את התוכניות. כעת, למרות שחמאס היה מעדיף לסיים את הסבב, להסלמה כבר יש דינמיקה משלה, ואירוע רודף אירוע.
עיד אל-פיטר, החג שמסכם את חודש הרמאדן ומסמל את שבירת הצום, החל ביום רביעי - אך לא הוא זה שגרם להתנגדות להיחלש. שנים של תחושת קיפוח ואפליה שצפו אל פני השטח מסרבים לדעוך. כתבי ופרשני כאן חדשות, בפרקי ההסכת "עוד יום" מסמנים את כל הצמתים שהביאו לנקודה בה אנו נמצאים.
הגפרור שהדליק את האש
"פחד מוות בעיניים" - זה המצב שמתאר יואל פרנקנבורג, תושב שכונת רמת אשכול בלוד. מתיחויות בעיר זה לא דבר חדש, אבל מה שהוא ראה מתחת לבית שלו השבוע, היה חסר תקדים. זה לא קרה רק בלוד. בימים האחרונים, מחיפה ועד לרהט, מכפר כנא, נחף, ועד ליפו - אזרחים ערבים ישראלים יצאו לרחובות בקריאות שהיו שמורות בעבר רק למקרים קיצוניים. עכשיו הן בכל מקום.
התושבים הערבים מבעירים צמיגים, מיידים אבנים, מתעמתים עם השוטרים. התגייסות חסרת תקדים של הציבור הערבי בישראל, במטרה אחת: להגן על אל אקצא. ננסה להבין איך הגענו למצב הזה.
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום" עם ערן זינגר
מה חמאס רוצה?
השיגורים הבלתי פוסקים לעבר יישובי ישראל רשמו באמצע השבוע (שלישי) שיא מפוקפק חדש. תושבי המרכז והשרון הצטרפו לטווח האש מרצועת עזה, במטח רקטות חסר תקדים, שהביא גם לנפגעים בנפש. במשך חודשים ארוכים נשמרה רגיעה בחזית הדרום. היו מה שמכונה "טפטופים פה ושם", ירי שבדרך כלל לא גרם לפגיעות ולא הביא להסלמה. שמענו שוב ושוב את הפרשנים באולפן אומרים שלא לחמאס ולא לישראל יש אינטרס בהסלמה. אבל בימים האחרונים, בטח אחרי אתמול, המשוואה הזאת השתנה.
שני הצדדים הסירו את הכפפות - חמאס ירה רקטות לעבר ירושלים בפעם הראשונה מאז צוק איתן, חזר לירות עד לאזור השרון במטחים כבדים. ישראל בסוג של תגובה, ניצלה את ההזדמנות לפגוע במאות אתרים של חמאס והג'יהאד האסלאמי ולהתנקש בחיי בכירים במערך הרקטות של ארגוני הטרור ולפגוע בעשרות פעילים. מה קרה עכשיו שגרם לכולם לשבור את הכלים? מה חמאס מנסה להשיג והאם יש לו אסטרטגיית יציאה?
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום" עם גילי כהן וגל ברגר
לוד, סרט מלחמה
לוד בוערת. מצד אחד קראו לזה ליל הבדולח והגנה עצמית, בצד השני, אמרו שזו הוצאת קיטור אחרי שנים של קיפוח. עיר שלכאורה מתנהלת בדו קיום חשפה מציאות שכנראה בעבעה הרבה מאוד זמן מתחת לפני השטח.
"האפליה בשכונות הערביות, בשירות, בתקציבים בחינוך – זה עשה אצלנו הרבה מטענים פנימיים", אומר עבד אזברגה, חבר מועצת העיר. "בסוף העניין של אל-אקצא פשוט פוצץ את העסק הזה". ובצד השני יש את מי שמאמינים שתם עידן חיי השיתוף. "אין יותר דו קיום", טוען אבי אשר תושב העיר וחבר בגרעין התורני בלוד. "אנחנו לא מאמינים בזה יותר, הפרצוף האמיתי התגלה".
שניהם מדברים על שכונות מעורבות לחלוטין, מפגשים בין יהודים וערבים בסופר ובמערכת החינוך. אבל הם לא מתארים בדיוק חיים אחד עם השני. יותר אחד ליד השני. ועד עכשיו זה עבד פחות או יותר. השבוע, כבר לא. האם לוד יכולה לתקן את מה שנקרע?
האזינו לפרק בהסכת "עוד יום" עם מיכל רשף
