הרבה התרחשויות יש בימים האחרונים סביב הבחירות הקרובות ברשות הפלסטינית. פעם ראשונה אחרי 15 שנה יש סימנים אמיתיים שאוטוטו העם הפלסטיני יקבל שוב את הזכות להשמיע את קולו בקלפי: עם אחד בגדה שהתרגל לשלטון יחיד של אבו מאזן, ועם שני בעזה שהתרגל לשלטון יחיד של חמאס. זהו עם אחד כמובן, גם אם יש כאלו ששכחו. עם שהפוליטיקאים שלו פיצלו אותו לשניים, ועל הדרך גם נטלו ממנו את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר: לבחור את ההנהגה שלו בעצמו.
הראיס: איך הפך אבו מאזן מתקווה ליברלית לשליט יחיד? | האזינו ל"עוד יום" עם גל ברגר
מבחינת מדינת ישראל ברור שלא כולם אוהבים את הדמוקרטיה שהפציעה כך לפתע פתאום בזירה הפלסטינית. ישראל מעדיפה את הפיצול. הנתק בין עזה לגדה, בין חמאס לרשות הפלסטינית, מאז ההשתלטות של חמאס על עזה ב-2007 - שירת היטב את ישראל. היא ניצבה בפני "אויב פלסטיני" מוחלש. היא גם ידעה לשחק על זה כדי לומר לעולם שאין עם מי לדבר ואין עם מי ללכת להסכם: הרי איך נחתום הסכם עם אבו מאזן כשאין לו שליטה על עזה, ומי יבטיח שלמחרת ההסכם – חמאס בעזה יכבד אותו ויפסיק לירות רקטות על תל אביב. זהו קלף מדיני מנצח עבור ישראל, והקלף הזה עלול להישמט מידיה אם הבחירות ברשות הפלסטינית יולידו מציאות חדשה שתאחד את עזה והגדה תחת שלטון אחד או משותף.
יבטל או לא יבטל? הבחירה בידיים של אבו מאזן
כדאי לשמור על סקפטיות. עדיין לא בטוח שיהיו בחירות, ואבו מאזן יכול במחי צו נשיאותי אחד לעצור את הכול, לדחות או לבטל. באמתלה כזו או אחרת. אם זה בטענה שישראל לא מאפשרת לו לעשות בחירות במזרח ירושלים, אם זה בלחץ כזה או אחר. יש רבים מסביב שלא מעוניינים בבחירות האלה: אפשר למצוא אותם בישראל, אפשר למצוא אותם במדינות השכנות, אפשר למצוא אותם בחלקים מהממשל האמריקני. אפשר למצוא אותם גם ברשות הפלסטינית, אפילו בסביבתו הקרובה של אבו מאזן.
אבל זולת מעטים ובודדים, אף אחד לא מעז לשלוח את ידיו לתוך האש: לקום ולהגיד – אנחנו לא רוצים שיהיו בחירות ברשות ונדאג לשבש אותן באופן אקטיבי. מה יעשו הגורמים השונים כדי לשבש את הבחירות האלה באופן סמוי מן העין? רק לאל הפתרונים. לא מן הנמנע שרבים ממתנגדי הבחירות החדשות ברשות, בונים על אבו מאזן שימצא את הדרך להוריד אותן מסדר היום, כפי שהעלה אותן מלכתחילה. חלק מהם עסוקים מדי בהרכבת ממשלה בישראל כדי לוודא אם הוא בכלל בכיוון.
נכון לעכשיו, דומה שרק האירופים נלהבים ולהוטים להגיע ליום הבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-22 במאי. הם, וגם בכיר הפת"ח ג'יבריל רג'וב, שבישל את הקדירה הזו מיומה הראשון. וכן – גם כמה מהיריבים של אבו מאזן: מהפת"ח ומחוצה לו – רוצים מאוד לראות את הבחירות האלה יוצאות אל הפועל. מה אבו מאזן עצמו חושב באמת בתוך ליבו על הבחירות האלה, רק הוא יודע. ברור לכל, שבכל יום שעובר, קשה יהיה לו יותר ויותר להרים את בלם היד ולעצור את רכבת הבחירות הדוהרת. תיאורטית, הוא יכול לעשות זאת. גם אם זה יפנה אליו אש חזקה מכיוון חלק מהקהילה הבינלאומית ומקרב המשתוקקים לבחירות מבית. פוליטית – עצירה של התהליך עכשיו, עלולה לסבך אותו ולהחריף את משבר הלגיטימציה שהוא סובל ממנו ברמה הציבורית וברמה הבינלאומית, וגם לפגוע בו מדינית.
כמו שזה נראה כרגע, חודש ו-20 יום בדיוק לפני הבחירות המתוכננות לפרלמנט הפלסטיני, השד כבר יצא מהבקבוק. לא ברור אם חצינו את נקודת האל-חזור, כלומר, אם עדיין אפשר להחזיר אותו לתוך הבקבוק. אני בתחושה שאבו מאזן עדיין עוד יכול לנסות ללכוד את שד הבחירות חזרה פנימה אל תוך הבקבוק, אם באמת ירצה בכך, אבל נראה שאלה באמת הרגעים האחרונים. אפילו שאת הבחירות האחרונות שהיו אמורות לצאת לפועל ב-2010 הוא ביטל 48 שעות לפני. אבל חלפו מאז עשר שנים, ולא בטוח שהאשראי שהיה לו אז לעשות את זה, גם פנימית וגם בינלאומית, קיים גם היום.
ההתלבטות של הבוחר החילוני: פת"ח א', ב' או ג'?
השבוע האחרון שעבר על אבו מאזן היה לא פשוט. הוא ראה כיצד הפת"ח מתפצל לרסיסים. במעון הנשיאות הרשמי במוקטעה ברמאללה, העבירו לילות לבנים. זה אולי הקושי הגדול ביותר: במקום שידברו על פת"ח אחד, עכשיו – אחרי סגירת הרשימות בבחירות לפרלמנט – אין יותר פת"ח אחד. יש פת"ח א' – של אבו מאזן עצמו, הרשימה הרשמית של הפת"ח.
יש פת"ח ב' שהתפצל ממנו בהובלת האחיין של יאסר ערפאת, נאסר אל-קידווה, שנתמך מבחוץ בידי בכיר הפת"ח ואסיר העולם מרוואן ברגותי. ויש פת"ח ג' – בהובלת סמיר אלמשהראווי, יד ימינו של מוחמד דחלאן, היריב הגולה של אבו מאזן באבו דאבי. מזכיר קצת את הפיצולים בפת"ח בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת (פת"ח ערפאת, פת"ח אבו נידאל, פת"ח אבו מוסא).
מול כל הסלט הפתחאווי הזה שעתיד לרוץ במפוצל בבחירות הקרובות בפרלמנט – ניצב חמאס אחד. ולא דיברנו בכלל על הרשימה של סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, שאינו נמנה עם פת"ח, אך מחזיק בעמדות קרובות.
למעשה – אם הבחירות מגיעות ליעדן ב-22 במאי, ואני פלסטיני מהצד האסלאמי או הדתי של המפה הפוליטית – יש לי רק אופציה אחת לבחור בה: חמאס. הג'יהאד האסלאמי הרי לא מתמודד בבחירות, וסביר להניח שאנשיו יתנו ברובם את קולם לחמאס – האופציה הכי קרובה אליהם אידיאולוגית. אם אני לא רוצה להצביע לזרם הדתי אסלאמי, יש לי הרבה יותר מאופציה אחת. וכאמור, גם הרבה יותר מפת"ח אחד. כלומר, אם אני פלסטיני "חילוני" שמחזיק בעמדות של פת"ח, אני מגיע לקלפי עם התלבטות. למי לשים את הפתק שלי? לפת"ח א' של אבו מאזן? לפת"ח ב' של ברגותי? או לפת"ח ג' של דחלאן? או אולי בכלל לרשימה של סלאם פיאד?
אז יש בשטחים מי שמדבר עכשיו בשפה של גושים. אופטימיסטים, שגם אם הם לא אוהבים את אבו מאזן, הם עדיין לא רוצים בניצחון חמאס. הם מבקשים להסתכל על חצי הכוס המלאה ואומרים: אוקיי, יש 3 רשימות שונות של הפת"ח, זה דווקא יכול לחזק את הגוש הלאומי-חילוני שייווצר בפרלמנט ביום שאחרי הבחירות. יחדיו, הם יהוו את הקונטרה לזרם הדתי אסלאמי שייוצג בידי חמאס.
אותם אופטימיסטים מסתכלים קצת על הבחירות האחרונות בישראל: השמאל שרץ כאן מפוצל, והשיג יותר קולות מאשר השיג כשרץ באיחודים וחיבורים שונים ומשונים בסבבים קודמים. מה הבעיה? שלא בטוח שפת"ח-ברגותי ופת"ח-דחלאן יילכו אוטומטית בכל הצבעה על חקיקה כלשהי בפרלמנט עם הפת"ח של אבו מאזן. אפשר שלפעמים יחברו אליו, ולפעמים יחברו לחמאס, כדי לעשות לאבו מאזן את החיים קשים. הפרלמנט החדש עלול להפוך סיוט בעבור אבו מאזן, כשהם (פת"ח ברגותי ופת"ח דחלאן) יהפכו ללשון המאזניים.
יוצא אפוא, שאבו מאזן – שביקש לחבר בין שני חלקי מולדת (עזה והגדה) בעצם ההליכה לבחירות חדשות – פירק את הפת"ח לשלושה. ולא רק הפיצול לרסיסים מטריד חלק מהיושבים במוקטעה, אלא גם התגובות והמחאות שצצו כפטריות אחרי הגשם במקומות שונים כשנחשפה הרשימה הסופית שגיבש הפת"ח הרשמי של אבו מאזן. חמושים יצאו לרחובות בקלנדיה, ביטא, במחנה הפליטים ג'נין וירו באוויר, כדי למחות על שנדחקו לשוליים ברשימה הזו. מיני פאודה. אחרים הכריזו על התפטרות או סתם נתנו פומבי לכעסם. אם בבחירות לפרלמנט ב-2006, מי שרצה להעניש את הפת"ח של אבו מאזן הלך והצביע לחמאס (שגם ניצח אז בבחירות כזכור), עכשיו – הוא יכול להעניש את אבו מאזן עם פתק לפת"ח ברגותי או לפת"ח דחלאן.
ואולי גם אפשר בכל זאת לראות פה משהו חיובי. האלוף לשעבר איתן דנגוט שהיה מתאם פעולות הממשלה בשטחים (2009-2004) הסב את תשומת לבי לכך שאולי דווקא צריך להודות על כך, שאנו עדים היום לדוגמית של "היום שאחרי" אבו מאזן. במקום להסתפק בהערכות, סימולציות ואינספור דיונים, נפרסת לפנינו חזרה גנרלית. הנה המחנות השונים בפת"ח מסתדרים לנגד עינינו, לא עוד בריתות סמויות, אלא הכול צף למעלה ומתחיל להיות גלוי לעין. כל מי שדיברנו עליהם במשך שנים כמועמדים פוטנציאליים להחליף את הראיס ביום מן הימים, עלו למגרש ולא עוד מתחבאים מאחורי וילונות במוקטעה. והנה, אנחנו גם רואים בקטנה את החמושים שיוצאים לרחובות כיוון שלא רוו נחת מסידורי הרשימות. הלוא יש מי שמתריעים מפני אנרכיה בשטח בין המחנות השונים, בעידן "היום שאחרי".
חשיפת כאן חדשות | אבו מאזן זעם על ראש השב"כ שביקש ממנו בפגישה ביניהם לבטל את הבחירות והטיח בו: "אני לא עובד אצלך. אתם אלה שבניתם את חמאס"; על החקירה בהאג אמר אבו מאזן: "מבחינתי שאתה ואני נשב יחד באותו תא מאסר". הדיווח של @galberger ב-#חדשותהערב pic.twitter.com/XSxwjwN5l4
— כאן חדשות (@kann_news) March 31, 2021
אני אוסיף עוד דבר: לראשונה אחרי 15 שנה נוכל סוף סוף, אולי, לדעת את מאזן הכוחות האמיתי בין הזרמים השונים בזירה הפלסטינית: בין הזרם הלאומי-חילוני לבין הזרם הדתי-אסלאמי. את כוחו האמיתי של הפת"ח בשטח, ואת כוחו האמיתי של חמאס. גם בעזה וגם בגדה. וגם את כוחם של יריבי אבו מאזן מתוך הפת"ח, שהתפצלו ממנו. למשל: מדברים הרבה על אסיר העולם מרוואן ברגותי. הסקרים הפלסטיניים הרי צופים לו דרך קבע ניצחון סוחף בבחירות לנשיאות על פני כל מועמד אחר, בין אם זה אבו מאזן, בין אם זה מועמד מחמאס. ומה אם רשימת פת"ח ברגותי בבחירות תספוג מפלה קשה – האם זה מעיד על כוחו האמיתי ברחוב? אם היא תקבל למשל 15-10 מנדטים מתוך 132 מושבים בפרלמנט הפלסטיני, ופת"ח אבו מאזן ישיג פי שניים או שלושה, אבו מאזן עשוי לקבל חיזוק להמשיך הלאה לתחנה הבאה - לבחירות לנשיאות הפלסטינית בסוף יולי, אז המועמד המאיים והחזק בסקרים מרוואן ברגותי מתכוון לכאורה להתמודד מולו.
בקיצור, הבחירות לרשות הפלסטינית וכל ההתרחשויות מסביב – גם אם הבחירות האלה איכשהו לא ייצאו לפועל בסוף וזו בהחלט אפשרות קיימת – חושפים בפנינו את כל מה שהיה סמוי מן העין בשנים האחרונות. סוף סוף, נוכל לקבל תשקיף אמת של המגמות הפוליטיות בזירה הפלסטינית ולתת הערכות מבוססות יותר סביב השאלה: הזירה הפוליטית הפלסטינית לאן. הרבה ערפל שקיים היום סביב שאלת "היום שאחרי" אבו מאזן, יכול להתפוגג.
ומה עם הזווית הישראלית? זה הזמן להתאפק
בנימה אישית: להבנתי, חלק ממערכת הביטחון והפוליטיקאים בישראל מעדיפים את הזירה הפלסטינית כמו שהיא. קרי, עזה מפוצלת מהגדה, חמאס פה ואבו מאזן שם, בלי בחירות ובלי טלטלות וזעזועים מיותרים. מעדיפים את הסטטוס קוו, מאלף ואחת סיבות. הפיתוי של אותם גורמים להתערב בבחירות האלה הוא גדול, ללא ספק. יש הרבה אינטרסים שמוטלים על הכף, ויש הרבה דפוסי עבודה ומארגי יחסים וקשרים שיכולים להשתנות, אם חמאס ינצח. בתקשורת הישראלית גם מתפרסמות לא מעט דעות ופרשנויות הקוראות לעצור את הבחירות ברשות לפני שיהיה מאוחר.
מבלי להיות תמים וגם לא יפה נפש: העם הפלסטיני, כמו כל עם אחר בעולם, זכאי לבחור את הנהגתו לבדו. מה ומי שהוא רואה לנכון. רוצה חמאס, שיבחר חמאס. רוצה פת"ח א' או ב' או ג', שיבחר. זו זכותו המלאה. ואין לישראל או לשום גורם אחר באזור או מחוצה לו זכות להתערב. יהיו השלכות? שיהיו. מדינת ישראל לא יכולה לעבוד עם שלטון חמאסי? היא תמצא את הדרך לעשות זאת, בדיוק כפי שמצאה את הדרך בעזה. היא רוצה כל כך בשלטון אבו מאזן וברשות הפלסטינית? היא לא בדיוק התאמצה להפגין את הרצון הזה בעשור וחצי האחרון שאבו מאזן על הכיסא.
למרות הפיתוי להתערב באופן גלוי או סמוי, זה הזמן לכבוש את היצר ולהתאפק. הפלסטינים ילדים גדולים, יש להם רצונות ויש להם שאיפות, תנו להם לבחור את הנהגתם לבדם. זו זכותם המלאה. ואנחנו? לא אלמן ישראל. נתמודד. גם לישראלים יש זכות לדעת מי הם באמת השכנים שלהם מעבר לגדר.
