כן, אני יודע מה תהיה התשובה של חברי הוועדה הציבורית שהחליטה לפני כחודש להעניק את פרס ישראל ליהודה משי זהב: לא ידענו. לא סיפרו לנו. לא היה לנו מושג שהאיש שבחרנו נגוע כבר שנים, על פי תחקיר הארץ, בהטרדות מיניות. לא רמזו לנו אפילו שהוא ניצל קטינים וקטינות לצרכיו המיניים. גם אנחנו נדהמנו כשפורסמו העדויות המצמררות של הקורבנות.
אני מאמין לחברי הוועדה, הם באמת לא ידעו. הם לא העלו בדעתם שאדם כזה, טורף מין לכאורה, יתמודד על הפרס – ביוזמתו או ביוזמת אחרים. איש לא הזהיר אותם, איש לא אותת להם שעליהם להתרחק מהאיש שהוצג בפניהם כראוי לקבל את פרס ישראל על "תרומתו יוצאת הדופן לסיוע באירועי אסון".
ואחרי שאמרנו את כל הדברים האלה – צפה ועולה עדיין השאלה הבאה: איך קרה שחברי הוועדה ומי שמינה אותם לא נקטו בזהירות המתבקשת כדי למנוע את החרפה? מדוע הם, כמו חברי ועדת פרס ישראל בקטגוריות אחרות, לא הציגו תנאי חד וברור לשר החינוך לקבלת התפקיד השיפוטי: כל מועמד לפרס ישראל יידרש להשיב בתצהיר בשבועה על שאלות מתבקשות המוצגות לאנשי מערכת האכיפה, המשפט והביטחון. חייבת להיות מסננת.
למשל: האם הורשעת במעשים פליליים או בפגיעה בטוהר המידות? האם הטרדת מינית מישהו? האם שמך נקשר עם פרשת שחיתות כלשהי? האם אתה חשוד במעשי סחיטה ובאיומים? שיהיה ברור: אני לא נסחף. אני לא מציע לפסול מתמודדים בגין תלונה גבולית או מעשה זניח זה או אחר. אני לא מחפש סרגלים, אף שאלה תמיד עדיפים.
אבל המסננת הזאת הכרחית: מותר להניח שרוב המנוולים, אלה שצל מעשיהם הבזויים מרחף מעל ראשם כבר שנים, היו קוראים את השאלות, מבינים שבחירתם עלולה להעיר את הקורבנות שלהם ובורחים באלגנטיות מההתמודדות. מותר להניח שהם היו מוצאים לעצמם תירוץ וצידוק כלשהו לסגת מהפרס היוקרתי.
לחלופין, או נוסף לכך, אפשר היה להבטיח בחירה ראויה גם בדרך הבאה: פרסום שמות עשרות המועמדים לפרס ישראל חודש לפני הכרעת הוועדה. פרסום בולט המאפשר לאזרחים יודעי סוד להביא לידיעת הוועדה עובדות ומידע שלא ידועים לה. עובדות שהיא אמורה להיחשף להן לפני שהיא מקבלת את הכרעתה.
כן, אני יודע, זה עלול לפתוח דלת גם לאנשי זדון ונקמה – למנוולים ולקנאים שאינם מסוגלים לפרגן. יש רבים כאלה. אבל זה עשוי להבטיח את העיקר: את טוהר הבחירה. את הניקיון ואת הדוגמה האישית. להציל את הכבוד האבוד של פרס ישראל שכבר נרמס כמה פעמים.
