בתקשורת הערבית לא חסרות ידיעות שהמרחק ביניהן לבין המציאות גדול למדי. אחת מהן פורסמה בערוץ אל-חדת' הפרו סעודי לפני כמה שבועות. "משלחת צבאית ישראלית נפגשה עם משלחת של משטר אסד, בחסות רוסית, בבסיס חמיימים במערב סוריה", בישרה הכותרת "הדרמטית" שפורסמה בכלי תקשורת המזוהה עם המחנה של סעודיה. היא נועדה מן הסתם להביך את המשטר הסורי ואת המחנה שלו, שמתהדר בדגל ההתנגדות והמאבק בישראל.
גם אם הידיעה הזאת אינה נכונה, היא כן מעלה לדיון את המשולש המורכב והסבוך בין ישראל-רוסיה של פוטין–סוריה של אסד. משולש פראי ומלא אינטרסים וניגודים, כיאה למציאות המזרח תיכונית.
בימים האחרונים המשולש הזה פעל שעות נוספות, לפי פרסומים זרים, כדי לגבש עסקת בזק להשבת ישראלית שחצתה לשטח סוריה בתמורה לשני רועי צאן סורים, ובנוסף חיסוני ספוטניק שישראל תרכוש מרוסיה בעבור משטר אסד. חיסונים שספק רב אם יגיעו לידיים הנכונות.
בלילה, ולפעמים לפני החשכה, צה"ל מפציץ, לפי פרסומים זרים, יעדים הקשורים לאיראן ולאמל"ח שהיא מנסה להעביר. לעתים גם אנשיו של אסד נפגעים ונהרגים, אך הוא מסתפק בירי נ"מ. אחת הבדיחות העצובות בראייתם של מתנגדי אסד היא "אסד מגיב על התקיפה הישראלית בהפצצת יעדים של המורדים".
בדיעבד, נשיא סוריה הימר מבחינתנו על הסוסים הנכונים – הסוס האיראני שהביא איתו את חיזבאללה הלבנוני והסוס הרוסי - ולהם הוא חב את הישארותו בשלטון ואת השבת השליטה על רוב השטחים שאיבד מאז החלה ההתקוממות נגדו לפני עשר שנים.
אבל פה מתחילים הניגודים. האינטרסים של איראן ושל רוסיה בסוריה לא חופפים, וככל שהזמן עובר הניגודים מבצבצים. אבל לא כדאי לבנות על עימות חזיתי בין שתיהן. מדובר בשתי מדינות שרוצות לגבות תג מחיר על הסיוע שלהן לאסד במהלך המלחמה. את האיראנים ושלוחותיהם אסד מתקשה לגרש משטחו, וישראל פועלת, לפי פרסומים זרים. הרוסים אמנם לא אוהבים את התקיפות הישראליות שמחלישות את אסד, אבל מצד שני לא מזילים דמעה על יעדים איראניים שמושמדים.
ועם זאת, הרוסים לא עושים די כדי לדחוק את האיראנים ושלוחותיהם. די להיזכר בהבטחות ב-2018 שישראל קיבלה מרוסיה (האיראנים יורחקו 80 ק"מ מהגבול), כדי להבין שהיום אותן הבטחות נותרו בגדר הבטחות, וישראל נאלצת להתמודד עם חזית מתפתחת של גורמים פרו-איראנים בדרום סוריה, ולא רק שם, לפי פרסומים זרים.
בישראל השלימו עם הישארותו של משטר אסד בשלטון. בשנים הראשונות למלחמת האזרחים עוד היו דילמות האם יש פה הזדמנות לרסק את החוליות החשובות בציר ההתנגדות, גם אם נתפסת כחלשה ביותר. יש עד היום בירושלים מי שסבור שהיה כדאי להביא להפלתו של אסד, לא רק בגלל הפן המוסרי שאסד רוצח המונים כשהשתמש בכל סוגי האמל"ח נגד עמו, כולל נשק כימי, אלא גם כי הוא ספסר הנשק של חיזבאללה ולאו דווקא איראן.
אבל בסוף ישראל העדיפה לבחור ברע המוכר על פני הרע הלא מוכר. כי כמו במקומות אחרים במזרח התיכון, ישראל מחפשת כתובת, ואסד, שמחובר לפוטין, הוא כתובת. גם אם כתובת מפוקפקת.
אותו משולש ישראלי–סורי–רוסי הצליח לפני שנתיים להחזיר את עצמותיו של נעדר סולטן יעקוב, זכריה באומל ז"ל, שנמצא בבית הקברות במחנה הפליטים הפלסטיני אל-ירמוכ בדרום דמשק. הישג שאי אפשר להמעיט בו, וגם בימים אלה הרוסים ממשיכים את מאמצי החיפוש אחר נעדרים ישראלים נוספים.
הדיסוננס בין ההפצצות הישראליות בשטח סוריה לבין שיתוף הפעולה ההומניטרי במשולש של ישראל–רוסיה–משטר אסד צפוי להימשך, ואולי אפילו להתחדד בשם האינטרסים הישראליים.
ובכל זה, כשמדברים על שיתוף פעולה הומניטרי עם משטר רצחני, גם אם זה משרת את האינטרסים לטווח הרחוק יותר, עולות שאלות מוסריות. כי בכל זאת צריך לזכור שלא כל כך מזמן ישראל התגאתה, ובצדק, בהענקת סיוע רפואי והומניטרי לאלפי, ואף עשרות אלפי, סורים בתוך ישראל ומעבר לגבול במסגרת מבצע "שכנות טובה" - מהמבצעים המרשימים של ישראל בשנים האחרונות. היה זה סיוע, חשוב לומר, לסורים שהתגוררו בשטחים תחת שליטת גורמי אופוזיציה, חלקם אסלאמיסטים קיצוניים.
אבל היום, ב-2021, המציאות השתנתה ללא היכר ונראה שככל שהזמן עובר ישראל חיה בשלום עם הכתובת המפוקפקת שנותרה בדמשק, כשכללי המשחק כבר ברורים: בלילה מפציצים ובבוקר מנהלים משא ומתן לצרכים הומניטריים.
