בסוף, האג סיפקה לאבו מאזן את הסחורה. בית הדין הפלילי הבינלאומי שיושב בהאג (ICC) הוא שעתיד להעניק לראש הרשות הפלסטינית את ההישג שייחל לו זה יותר מעשור בקרב האגרוף מול ישראל בזירה הבינלאומית. גם אם הוא עצמו לא יספיק לראות את הפירות בימי חייו, הרכבת כבר יצאה מהתחנה.
בית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג סלל את הדרך לחקירה נגד ישראל בחשד לפשעי מלחמה ביהודה ושומרון ובעזה. בישראל ציפו להחלטה הזו - אך הופתעו מהתזמון שלה בערב יום שישי בלי הודעה מוקדמת @gilicohen10 #השבוע https://t.co/eQHt2EJuyj pic.twitter.com/9zui99VTAE
— כאן חדשות (@kann_news) February 5, 2021
במשך שנים, ובפרט מאז עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון בישראל, אבו מאזן חותר לבנאם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני: להביא את הזירה הבינלאומית ללחוץ על ישראל באופן שידחק אותה לפינה ולא יותיר לה ברירה אלא לצעוד בנתיב של הסכם, גם אם הוא אינו לרוחה. ואם לא לצעוד לעבר הסכם, אז לפחות לגבות מישראל מחיר בגין מדיניותה ומעשיה, שבראיית הרשות הפלסטינית מקעקעים כל סיכוי להסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות.
אבו מאזן הוא מאוכזב סדרתי מהזירה הבינלאומית. עשרות ומאות החלטות של מוסדות האו"ם לאורך השנים בעניין הסוגייה הפלסטינית והסכסוך – נותרו להעלות אבק במרתפי הארכיון של ארגון האומות המאוחדות בניו יורק. אלפי הודעות גינוי נגד ישראל מצד האזור והעולם התפוגגו להן כעלה נידף ברוח. עוד מפלה ועוד מפח נפש, זו הייתה מנת חלקו של הראיס הפלסטיני בזירה הבינלאומית בעשור האחרון, אולי למעט פעמיים.
פעם אחת, בדצמבר 2016, כשחילץ בעור שיניו החלטה של מועצת הביטחון שקבעה כי ההתנחלויות אינן חוקיות. זה קרה הודות להימנעות ממשל אובמה מהטלת וטו אוטומטי במועצה, על רקע היחסים הרעועים עם ממשלת נתניהו והמשך הבנייה בהתנחלויות בניגוד לעמדת וושינגטון. פעם נוספת הייתה ארבע שנים קודם, כשבנובמבר 2012 שודרג מעמדם של הפלסטינים בעצרת האו"ם למעמד של "מדינה שאינה חברה". אבל עם כל הכבוד לשתי האפיזודות האלה שחוללו אופוריה ברמאללה, בשטח לא באמת נראה שינוי.
גם המאמצים שהשקיעו אובמה ושר החוץ שלו ג'ון קרי לא נשאו פרי – הם לא הצליחו לכפות על ממשלת ישראל להיכנס למסלול הרצוי מבחינת אבו מאזן. ואז בא ממשל טראמפ שאיים להפוך את כיוון מחוגי הזמן וטרף את כל הקלפים. לא רק שהמומנטום של הרשות הפלסטינית לרשום הישגים בזירה הבינלאומית נעצר, הוא חווה רגרסיה. כעת יש ברמאללה ניצוץ חדש של תקווה: סוף סוף יש גוף בינלאומי עם ציפורניים ושיניים שיכול להרתיע את ישראל ולבוא עמה חשבון.
ההליכה להאג ביטאה מלכתחילה תסכול עמוק של אבו מאזן מישראל ומאוזלת היד הבינלאומית. לא בכדי הוא חתם על מסמכי ההצטרפות לאמנת רומא – חוקת בית הדין בהאג – בדצמבר 2014, בתגובה לכישלונו להעביר במועצת הביטחון החלטה הקוראת לסיום הכיבוש בגדה. זה היה אקט של מחאה, אקט של זעקת גוועלד.
פוטנציאל לרעידת אדמה מדינית: מה משמעות ההחלטה בביה"ד בהאג?
בכיר הרשות לשעבר סאיב עריקאת שהפך את ההישענות על ה-ICC לפרויקט אישי ומפעל חיים בעשור האחרון, מת לפני כשלושה חודשים מקורונה ולא הספיק לראות את זה קורה. הוא סימן את המטרה והתווה את הדרך. שר החוץ הפלסטיני ריאד אל-מאלקי היה הביצועיסט שתפר את הקצוות. ואבו מאזן, שפרש את המטרייה מלמעלה, קיבל עתה תוספת משמעותית למורשתו. זרעי החקירה הפלילית נגד ישראל בהאג נזרעו במשמרת שלו.
בית הדין הפלילי בהאג אמור לחקור בין השאר את ישראל על "פשעי מלחמה" שביצעה לכאורה בצוק איתן בעזה, ועל הבנייה בהתנחלויות, המוגדרת אף היא "פשע מלחמה" בחוקת בית הדין. בסמכותו להוציא צווי מעצר בחוץ לארץ נגד האחראים מישראל, מהדרג המדיני והצבאי הבכיר. זה נכון, גם חמאס נמצא על כוונת החקירה של בית הדין בגין "פשעי מלחמה" בצוק איתן. אך ככל הידוע, למפקד הזרוע הצבאית של חמאס בפועל, מרוואן עיסא, ולמפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בדרום רצועת עזה, חאלד מנסור, אין כוונות לטייל בקרוב בפריז או בוונציה. ולא, זה לא מטעמי קורונה.
פוטנציאל האיום שירחף, גם אם לא בטווח המיידי, מעל בכירים ישראלים המבקרים באחת מ-123 המדינות החתומות על אמנת רומא ומחויבות להחלטות בית הדין – זה בדיוק מה שרצתה הרשות הפלסטינית להשיג. אפקט של הרתעה. להוביל בכירים ישראלים אל הטריבונל הבינלאומי, או לכל הפחות לטעת בהם תחושת פחד שלא בנקל יסתובבו עוד מחוץ לגבולות ישראל.
גם אם ישראל תוכיח שאת "הפשעים" המיוחסים לה בצוק איתן היא חקרה בעצמה באופן שישביע את רצונו של בית הדין וייתר את החקירה הבינלאומית בנושא, היא תתקשה להתמודד עם האתגר המרכזי: איך מנמקים ומצדיקים את מדיניות הבנייה בהתנחלויות, שנתפסת כפשע מלחמה על ידי בית הדין. הצהרת שר החוץ מימי טראמפ, מייק פומפאו, לפני כחודשיים וחצי לפיה ההתנחלויות חוקיות - כנראה לא תועיל כאן.
אמת, הדרך עד להוצאת צווי מעצר והגשת כתבי אישום ארוכה, ויכולה אולי גם להימשך לנצח או להסתיים בלא כלום. יש עוד לא מעט עניינים טכניים, והעניינים המהותיים גם הם מצריכים זמן. גם עמדת הממשל האמריקני לגבי אופן התגובה ל"אור הירוק" שנתן בית הדין הפלילי הבינלאומי לפתיחה בחקירה ולקידום הנושא מצד הרשות הפלסטינית, טרם התגבשה סופית. בנוסף, אין לדעת כיצד ישפיעו על הקצב ועל התהליך כולו חילופיה הצפויים בקיץ של תובעת בית הדין, פאטו בנסודה, או תרחיש אחר כמו חידוש המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים.
בכל מקרה, האיום מהאג קורם בהדרגה עור וגידים לנגד עינינו, ואם לא יטופל נכון ובזמן – הוא עלול לזמן לא מעט צרות לישראל. היום כבר אפשר לומר במידה רבה של ביטחון: אם הסיפוח היה יוצא אל הפועל, ואם בג"צ לא היה מבטל את חוק ההסדרה אי שם ביוני אשתקד (חוק שנועד להסדיר את מצבם של אלפי מבנים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית מעבר לקו הירוק), מצבה של ישראל בעידן פוסט פתיחת החקירה בהאג – היה יכול להיות מסובך בהרבה.
