ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע השבוע על התוכנית הכלכלית שלו שאמורה לכאורה להוציא את המשק מהמשבר. "כלכלת בחירות" זעקו כולם, "נתניהו משחד את הבוחרים בדרך אל הקלפי". זה כמובן נורא ואיום, אך נתניהו הוא לגמרי לא הראשון שעושה את זה.
במשך כל הכהונה שלו שר האוצר משה כחלון התנהל כאילו הבחירות מעבר לפינה. השיא הגיע כחצי שנה לפני בחירות 2009, כשהודיע על העלאת השכר והפנסיות של השוטרים כשעלות המהלך היא שני מיליארד השקלים – בלי שהדרג המקצועי היה מעורב ובלי יעוץ משפטי.
הייתה גם את הפעם ההיא ששר האוצר דאז, אהוד אולמרט, הכריז על הוזלה דרמטית של מוצרים רגע לפני בחירות 2006. "זו לא כלכלת בחירות כי אין בחירות", אמר אז אולמרט, חודשיים בלבד לפני פיזור הכנסת והליכה לבחירות. כך שהרדת מיסי הקנייה על מוצרי החשמל נכנסה לתוקף בדיוק בשיא הקמפיין.
והתופעה לא מאפיינת רק פוליטיקאים של שנות ה-2000. ב-1984, בזמן אינפלציה מטורפת, נדרשים צעדים כלכליים דרמטיים – אבל הבחירות בפתח. שר האוצר יגאל כהן-אורגד חיפש מהלכים שבכל זאת ישאירו את הבוחרים מרוצים, כמו מענקים למקבלי השכר הנמוך בשירות הציבורי. שוב מענקים בשעת משבר, מהקשים שידע המשק הישראלי.
קצת מוקדם יותר נוכל למצוא את המהלך הקלאסי של כלכלת בחירות – הורדת המיסים הישנה והטובה. שלושה חודשים לפני בחירות 1981 שר האוצר יורם ארידור מודיע על הפחת המיסים על מוצרי צריכה, חלקי חילוף לרכב, טלוויזיות ועוד.
כנראה שמאז ומעולם שיחקו כאן עם הכלכלה לצרכים פוליטיים של ערב בחירות, נתניהו פשוט עושה את זה בהיקפים עצומים – תשעה מיליארד שקלים במענקים, תוך משבר כלכלי משוגע ורמיסה אגרסיבית של מה שנשאר מגורמי המקצוע במשרד האוצר ובנק ישראל. אבל העיקרון הוא אותו עיקרון.