הטור הזה לא היה צריך להיכתב. הדברים הבאים אמורים להיות ברורים לכל אדם ששפר עליו מזלו לחיות במדינה דמוקרטית. אבל הם חייבים להיכתב כעת. כדי לעצור את מה שנע בין ספין לבין החלטה מקוממת, לא ברור מה עדיף.
השר לביטחון הפנים ולשעבר שר המשפטים, אמיר אוחנה, הנחה את שירות בתי הסוהר שלא לחסן מפני קורונה אסירים הזכאים לכך. ללא הבדל דת, מין, גזע ועבירה שביצעו. ללא הבדל בין מי שהורשעו לבין עצורים שדינם טרם הוכרע – והם בחזקת חפים מפשע, אלא אם יוחלט אחרת בהמשך. כן עם הבדל בין ההחלטה שלו לבין החוק, הדין ובין הומניות בסיסית.
תאמרו, אולי, מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים. אלא מה? אין מדובר פה ברחמים, אין מדובר בהחלטה שלא להעניק הטבה לפנים משורת הדין. מדובר בסתירה מוחלטת לכך שאין מענישים אדם אלא לפי החוק. בית המשפט פסק שחירותם של אותם אנשים תישלל, ושלח אותם לכלא. אי אפשר להחליט פתאום, בשרירותיות, שמוסיפים עוד עונש. ולא משנה מה אנחנו חושבים על חלק מאותם אסירים.
לשם השוואה, באותה מידה יכול השר או גורם שלטוני אחר, להחליט שאין יותר מרפאות בבתי הכלא כי "לא מגיע להם" או שידלגו על ארוחה ביום, כי "למה לא".
השר אוחנה, להתרשמותי, אדם חכם ובעל ידע. בנוסף, הוא משפטן, עורך דין ומכיר את החומר. אפשר להעריך שצפה כי החלטתו תעורר תגובה מהייעוץ המשפטי ובהמשך עתירות לבג"ץ.
מכתב התשובה שלו למשנה ליועץ המשפטי לממשלה ולמשנה למנכ"ל משרד הבריאות, שבו הוא מציע להם להתמודד לכנסת אם הם רוצים לקבל החלטות - הוא אולי מתכון מדויק לקבלת כותרות, אבל לא מדויק, בלשון המעטה, מבחינת הכתוב בו.
השניים לא קובעים מדיניות אלא מבהירים לגורמים השונים שמקבלים אותן שהמדינה ואזרחיה, גם האסירים שבהם, אינם נתונים להחלטות על בסיס שיקולים פוליטים או תקשורתיים או דעות אישיות או כל סיבה אחרת. אלא שכל הבהרה של המובן מאליו הופכת, כבר ראינו, לסיבה למסיבה, או ליתר דיוק למתקפה.
עכשיו יגיע הנושא לבג"ץ. לא צריך לסיים שנה א' במשפטים כדי לצפות מה תהיה הפסיקה. לא צריך להיות אנשי תקשורת, כדי להעריך שיהיו תגובות המתלהמות נגד בג"ץ כתוצאה מכך. צריך רק זיכרון לטווח קצר להעלות שורת החלטות שהתקבלו על ידי גורמים או רשויות, כשהם יודעים שסביר שהחלטותיהם תפסלנה בבג"ץ. נותר רק לתהות אם הידיעה הזאת אינה, לעיתים, חלק ממערך השיקולים.
