שר האוצר ישראל כ"ץ מתכוון להאריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה של מאות אלפי ישראלים, ככה שהיא לא תסתיים ביוני 2021 כמו שהממשלה קבעה עד עכשיו. אלא רק כששיעור האבטלה בישראל ירד אל מתחת ל-7.5%. למרות שלכאורה מדובר בהחלטה מבורכת בשביל מאות אלפי אנשים שיושבים עכשיו בבית, איכשהו אני לא ממהרת להתלהב מהצעד הזה. למה? בשתי מילים: כלכלת בחירות.
שאלתם את עצמכם למה כל כך דחוף לשר האוצר לדבר על העניין הזה עכשיו, יותר מחצי שנה לפני שהזכאות לדמי אבטלה מסתיימת? התשובה לזה היא שכשישראל כ"ץ מדבר על זה הוא לא רואה מובטלים, הוא רואה בוחרים.
הוא לא חושב על מי ששוכב בבית על הספה שלו מול הנטפליקס, מיואש, אלא חושב בעיקר על הכיסא שלו. ההחלטה הזאת של ישראל כ"ץ היא לא פרי של איזו עבודת מטה שנעשתה אצלו במשרד. היא לא תוצאה של דיונים מקצועיים קדחתניים, היא פשוט חלק מקמפיין בחירות. ישראל אמורה ללכת בעוד כמה שבועות, במקסימום כנראה בעוד כמה חודשים, שוב לקלפי, ומה שישראל כץ רוצה זה כמה שיותר ישראלים שמחים וכמה שיותר ישראלים שחושבים שהוא האביר הגדול שהציל אותם.
אבל מה לעשות? לכלכלת בחירות יש מחיר. המיליארדים האלה שהמדינה תשלם בדמי אבטלה נוספים, הם לא יגיעו מהכיס של ישראל כ"ץ, הם יגיעו מהכיס של כולנו. מעבר לזה, הפלסטר הזה ששר האוצר רוצה לשים על הפצע שנקרא אבטלה. הוא עוד עלול להפוך לתרחיש אימים שירסק את שוק העבודה של כולנו.
לא סתם הפקידות המקצועית אצלו במשרד גילתה שזה מה ששר האוצר מתכוון לעשות, כשהיא קראה על זה בעיתון. אם שר האוצר היה מתייעץ איתם, הוא יודע שהם היו אומרים לו שזה עלול למאות אלפי ישראלים לא לרצות לחזור לעבודה. כי למה לעבוד אם אפשר לשבת בבית ולקבל דמי אבטלה חודשים ארוכים קדימה? זה לא אומר שהמדינה לא צריכה לדאוג למי שזקוק לזה, אבל זה צריך לבוא ממקום שקול ואחראי ולא כחלק מאיזו גחמה פופוליסטית של פוליטיקאי שחושב כבר על הכנסת הבאה.
