אתם מרגישים את הקור הזה? לא? אני לא מדבר על מזג האוויר אני מדבר על השלום עם מצרים. בימים האחרונים קיבלנו תזכורת לשלום הקר כשהכוכב המצרי מוחמד רמדאן המכונה "נאמבר ואן" העז להצטלם עם עומר אדם ועוד ידוענים ישראלים וחטף. מסתבר שגם ב-2020 צילום של סלב מצרי עם סלב ישראלי זה מתכון לפאודה.
אז איך הגענו למצב שבאמירויות ישראלים מתקבלים בחיבוק חם אחרי שלושה חודשים של שלום לוהט, ואילו במצרים, אחרי ארבעה עשורים - עדיין אסור להצטלם או להיפגש בגלוי עם ציונים? תודו שזה קצת אירוני שאת הסטירה בנוגע ליחסי ישראל–מצרים קיבלנו דווקא באמירויות.
אז למה מה שעובד בדובאי לא עובד בקהיר? משטר א-סיסי קיבל ירושה לא טובה מחוסני מובארכ. בכל מה שקשור לישראל, מובארכ הרבה לקבל בכירים ישראלים בקהיר אבל לא עשה כלום כדי שהשלום יירד למטה, למישור העממי.
אולי עבור מובארכ הטראומה של רצח סאדאת הייתה חזקה מדי. סאדאת היה נשיא אמיץ, המנהיג הערבי הראשון שעשה שלום עם ישראל. האיש שהנהיג את הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים. מובארכ, הסגן שלו, היה לצידו כשהוא נרצח ב-1981, וכנראה החליט להשאיר את האומץ של קודמו בזירת ההתנקשות.
המצרים, לפחות כלפי חוץ, מכריזים שמה שעומד בינם לבין חיבוק חם עם ישראל זה הסוגיה הפלסטינית, זאת שישראל הבטיחה לפתור במסגרת הסכם השלום. אבל מי שמסתכל טוב יותר מגלה שהסיבות לכתף הקרה קשורות למטענים עמוקים יותר, שמבדילים בין מצרים לבין האמירויות.
עם מדינות המפרץ לא היינו באמת במלחמות ואין לנו סכסוכי שטחים. בנוסף, הזיקה שלהם לסוגיה הפלסטינית רופפת יותר. לעומת זאת, עם מצרים הייתה לנו מלחמה אחת לפחות כל עשור, מ-48' ועד הסכם השלום ב-79'.
מלחמות משאירות משקעים, ויש אנשים שמתקשים לעשות את המהפך ולראות במדינת אויב לשעבר מדינה ידידותית. ולמרות הכול, להכליל 100 מיליון מצרים זה קצת בעייתי. הרבה מצרים היו רוצים לראות מציאות אחרת. מדובר במדינה במצב כלכלי קשה שמשוועת לכל תייר ולכל מקור הכנסה. הבעיה היא שהמצב הפוליטי במצרים מורכב. הפופלריות של משטר א-סיסי לא בשיאה, ולכן, כשצצה התמונה של רמדאן ועומר אדם מתנגדי המשטר העיקריים, תומכי האחים המוסלמים, ניצלו את הסיטואציה כדי לחבוט בא-סיסי.
אבל האחים המוסלמים לא לבד. במצרים של 2020 יש עוד זרם שישראל לא באה לו טוב בעין - הזרם הנאצריסטי, זה שעדיין רואה בגמאל עבד א-נאצר ששנא את ישראל, כמנהיג הכי אהוב ומשמעותי, לא רק במצרים אלא בעולם הערבי כולו.
רוחו של הזרם הנאצריסטי אופפת את האיגודים המקצועיים במצרים, אלה שהחליטו להעניש את רמדאן ואפילו להחרים אותו. ועדיין, הדבר שבאמת צורם לאוזן זה לשמוע את השדרנים המזוהים עם משטר א-סיסי מבהירים לישראלים את גבולות הגזרה העדכניים במצרים - "כן, יש שלום, והוא חשוב ואסטרטגי, אבל אנחנו לא הולכים להיות סחבקים שלכם".
ברמה השלטונית, השלום בין ישראל למצרים עובד בעיקר בכל מה שקשור לשיתוף הפעולה הביטחוני.
אבל כמו תמיד, זה קורה כי האינטרסים גוברים על הרצון של העם. ולמי שהדיבורים על אינטרסים קרים מבאסים אותו - הינה משהו שכדאי לזכור: גם נרמול היחסים עם האמירויות, בחריין וסודאן היה נראה בלתי אפשרי עד לפני כמה שנים, בדיוק כמו שהסכם השלום עם מצרים היה נראה כמו פנטזיה לא מציאותית עבור מי שגדל כאן בשנות ה-70.
אז מה אני אומר כאן? המצרים אולי עושים סרט ערבי מחיבוקים עם ישראלים, אבל אם רק ניתן לזה זמן יש עוד צ'אנס אמיתי לשלום.
