לא יום חמישי היום, אבל בכל זאת שלוש נקודות שנותנות לי קצת אופטימיות לגבי הנקודה שאנחנו נמצאים בה כרגע ועוד איזושהי נקודה שקצת מקלקלת בסיום. נקודה ראשונה: הכלכלה מסתגלת. אנחנו בסגר שני, אנחנו כבר מתחילים לצאת ממנו ושיעור האבטלה, למשל, לא עלה לשיא של 20% שהיה בהתחלה.
כן, הוא עלה קצת לבערך 14%. יש יותר מחצי מיליון מובטלים, אבל זה לא המיליון ומשהו של אז. כן, זה עדיין מיתון מאוד מאוד עמוק ומאוד מאוד קשה, אבל הכלכלה מסתגלת. נקודה שנייה של אופטימיות: הנתונים האפידמיולוגיים מראים שככל שעובר הזמן, הסיכוי של אנשים להדביק יורד.
ישראלים נזהרים יותר, יותר מסכות וכולי וגם ככל שיש יותר אנשים שכבר חלו בקורונה, הסיכוי של כל אדם להדביק אדם אחר יורד. זה נכון שזה בינתיים בשוליים. אנחנו לא באיזו חיסוניות עדר או איזשהו משהו כזה אבל ככל שנתקדם בזמן, זה כבר לא יהיה הזוועות של תחילת המגפה.
ונקודה שלישית: היום יש עדיין יש המון המון דברים שאנחנו לא יודעים על המגפה. אנחנו לא מצליחים להחליט אם ילדים מדביקים או לא מדביקים, אבל בעוד חצי שנה, אחרי החורף, יש סיכוי לא רע שאנחנו כבר נדע. וכשאנחנו נדע יותר, אז אנחנו גם נוכל לקבל החלטות נכונות של איך להתנהג עם המגפה.
מה שבכל זאת מטריד אותי הוא היום שאחרי, כשהכלכלה כבר תתחיל להתאושש, כשהשיא של המגפה ממש יהיה מאחורינו, כשכבר נדע את כל מה שאנחנו צריכים לדעת, המרקם החברתי של החברה הישראלית עדיין יעמוד למבחן. כי כשיגיע היום להתחיל להניע את הכלכלה קדימה, אנחנו נצטרך להיות ככה.
אם במקום זה אנחנו נהיה קבוצות, קבוצות, קבוצות וכל קבוצה תפעיל לחץ שייתנו לה את הכסף ולה את המשאבים וידפקו את כל האחרים, לא נצליח לצאת מזה
