אני בטוח שחלק מכם חולמים על חופשה בתאילנד, ונראה לי שאפשר להמשיך לפנטז בכיף על האיים והשמש, כי זה לא הולך לקרות בקרוב - ולא רק בגלל הקורונה. בשבוע האחרון המפגינים בתאילנד העלו הילוך. הרחובות בבירה בנגקוק ובערים אחרות התמלאו באלפי צעירים נחושים שמרימים את הראש ולא רואים אופק.
בשלטון לא אוהבים את זה, אז הם הפעילו צו חירום שאוסר על התקהלות של יותר מחמישה אנשים. המשטרה התאילנדית מנסה לפזר את המפגינים, לפעמים באלימות קשה, היא גם עצרה חלק ממנהיגי המחאה. אבל כשאין תקווה, אין פחד.
בואו נדבר רגע על כסף
הקורונה כיווצה את הכלכלה התאילנדית ב-12%. זו כלכלה שתלויה מאוד בתיירות, בשנה שעברה נחתו במדינה כמעט 40 מיליון תיירים - מספר שיא. מחודש אפריל השנה נכנסו לתאילנד 0 תיירים זרים. אפס תיירים במדינה שבה תעשיית התיירות שווה ליותר מעשירית מהתוצר בשגרה. יותר משמונה מיליון תאילנדים עובדים בענף הזה, וזה בלי לדבר על כל העסקים שמשלימים אותו.
תיעוד מהמחאות בתאילנד, אוקטובר 2020 (צילום: אי-פי)
המפגינים רוצים שינוי ממסדי עמוק, ויש להם שלוש דרישות: התפטרות של ראש הממשלה, שינויים בחוקה, והגבלת הכוח של המלך - וזה ביג דיל. עד לא מזמן, אפילו קמצוץ של ביקורת על בית המלוכה נחשב טאבו. מי שעושה את זה יכול להיכנס לכלא. עכשיו, קודש הקודשים של החברה התאילנדית עומד במוקד.
מה קורה עם המלך?
המלך ראמה העשירי שולט במדינה מ-2016, והוא לא ממש ממלכתי. הוא התחתן ארבע פעמים, פעם אחת עם שומרת הראש שלו. הייתה לו גם פילגש, בשנה שעברה הוא סילק אותה מהארמון כי לטענתו היא "חתרה תחת המלוכה". לפי לא מעט דיווחים, המלך מכור להימורים. כשהכלב שלו "פופו" מת לפני חמש שנים, נערך לו טקס לווייה בודהיסטי של ארבעה ימים. חוץ מזה, את תאילנד הוא לא מנהל מתאילנד, אלא מריזורט בגרמניה. וכשהאזרחים מתמודדים עם מגפה של פעם ב-100 שנים, יכול להיות שעדיף להיות לצידם, ולא בריזורט בגרמניה.
מלך תאילנד רמה העשירי, אוקטובר 2020 (צילום: אי-פי)
אז אחרי חצי שנה בגרמניה, חצי שנה שבבית קורונה, סגר ומיליוני אזרחים שאיבדו את הפרנסה, המלך חזר לתאילנד. ואכן יש אנשים שאוהבים את המונרכיה, יש הרבה כאלה, אפשר להגיד שהחברה התאילנדית מפוצלת בעניין הזה. התומכים של המלך מנסים לתת קונטרה לצעירים. אבל יכול להיות שהפעם קורה כאן משהו אחר. מצד אחד שליט ששווי הנכסים שלו מוערך בעשרות מיליארדי דולרים, מצד שני צעירים חדורי מטרה שלא יודעים מה יעשו מחר.
אז נראה שהסיפור הזה יישאר איתנו ובכל מקרה, מי שיוביל את תאילנד בשנים הקרובות יעמוד בפני משימה כפולה – שיקום הכלכלה, ובעיקר שיקום האמון הציבורי. אנחנו נמשיך לחלום על חופים ואיים.
