תתארו לכם את התמונה הבאה: לחדר אחד נכנסות משלחת מלבנון ומשלחת מישראל ומנהלות דיאלוג - פנים אל פנים. נשמע דמיוני? לא במזרח התיכון החדש. זו נקודת ציון היסטורית – משא ומתן עקיף בין ישראל ללבנון כדי לשרטט את הגבולות. איך זה קורה אחרי עשרות שנים של יריבות ומלחמות?
כדי שלא תפתחו ציפיות, אנחנו לא מדברים כאן על הסכם שלום. מדברים כאן על כסף, הרבה כסף, שנמצא מתחת למים. הגילוי של מאגרי הגז בים התיכון הפכו את סוגיית הגבול הימי לרלוונטית במיוחד. שני הצדדים מבינים את הפוטנציאל האדיר שמסתתר מתחת למים. כבר לפני עשור הגישו ישראל ולבנון לאו"ם את הגרסה שלהן לסימון הגבול הימי בין המדינות. כצפוי הצדדים לא הגיעו להסכמה ובשורה התחתונה נותר שטח ימי של 860 קילומטר שנמצא במחלוקת.
אבל למה דווקא עכשיו, מה גרם ללבנון להחליט להסכים למחיר של משא ומתן עם ישראל? אז ככה, לבנון נמצאת במשבר כלכלי מטורף: עם חוב לאומי של 90 מיליארד דולר וצניחה בערך המטבע המקומי, קשה היום להיות לבנוני. המצב רק הלך והחמיר אחרי האסון בנמל ביירות. הפיצוץ המשוגע שהותיר את ביירות חרבה ומוכת הלם.
בצל אוזלת היד של השלטונות והשחיתות שנמצאת בכל מקום, הזעם הציבורי וגדל. וגם חיזבאללה, שהוא חלק מהשלטון, חוטף את האש. שתבינו עד כמה המצב בלבנון מסובך: שבוע אחרי הפיצוץ בביירות התפטרה הממשלה שנתמכה על ידי חיזבאללה. מאז, המחנה הפוליטי של ארגון הטרור בולם כל ניסיון להקים ממשלה חדשה. זה מקשה על העברת סיוע חיצוני למדינה.
אפילו נשיא צרפת, מקרון, שהגיע לביקור בביירות יממה אחרי האסון בנמל, מתנה את קבלת הסיוע, ברפורמות פוליטיות, שפשוט אי-אפשר לבצע כרגע. כשזה המצב צריך לחשוב על פתרון אחר - ואפילו משא ומתן עם האויב הציוני בא בחשבון. אפילו אם האמריקנים פועלים לאינטרס של ישראל, אם הם יכולים מתווכים כדי לפתור את הבעיה הזאת זה יהיה דבר טוב מאוד וישפיע לחיוב על הזירה הפנים לבנונית.
ויש עוד אספקט שחשוב להסביר. כל עוד המחלוקת על הגבול הימי נותרת בעינה, חברות זרות שכבר זכו במכרז על הקידוחים, לא יכולות להוציא את הגז מהמים. המשמעות היא שמשק האנרגיה הלבנוני ממשיך להתבסס על סולר במקום על גז. ייבוא הסולר עולה ללבנונים כל שנה 13 מיליארד שקל. תוסיפו לזה עוד מיליארד שקל לפחות שהם מפסידים מתמלוגי הגז ותבינו למה לבנון חייבת לשאת ולתת עם ישראל.
גם נסראללה מבין את זה ולכן גם אם בחריקת שיניים, הוא היה חייב לתת אור ירוק למשא ומתן. לראייה, מי שמקדם את המהלך מול ישראל הם בעלי בריתו - הנשיא עון ויו"ר הפרלמנט השיעי, נביה ברי. פה צריך לדבר על העיתוי. מצד אחד ישראל ולבנון מתחילות משא ומתן בזמן שבו נסראללה עדיין מאיים בנקמה. מצד שני, זה קורה רגע אחרי הסכמי השלום עם האמירויות ובחריין. הרבה אנשים מתענגים על הרגע הזה, שבו נראה שנסראללה מנרמל את היחסים עם ישראל, לכאורה.
אבל לא לדאוג - הלבנונים מנסים למזער נזקים. הם מזכירים שמדובר רק במשא ומתן פורמלי, ואפילו טוענים שלא יהיה שיח ישיר בחדר אלא רק דרך מתווכים זרים. בשום פנים ובאופן. אין אף אחד בלבנון שרוצה ללכת רחוק יותר מעבר לסוגיה הטכנית הספציפית הזאת וזה לא קורה בפעם הראשונה. כבר היה משא ומתן לא ישיר בין ישראל ללבנון בחסות האו"ם. תהיו בטוחים שבעידן שבו מדינות ערביות מנרמלות יחסים עם ישראל, נסראללה היה מוותר על התענוג וכבר עכשיו עושה קולות שהמשא ומתן לא בא לו בטוב. אבל מה לעשות? גם לו יש אילוצים, ובסוף גם הדיבורים על המאבק באויב הציוני נתקלים בקרקע המציאות - או בקרקעית הים.
