אין ספק שאירועי אוקטובר 2000 הם אירוע מכוננן בתולדות היחסים בין האוכלוסייה הערבית למדינת ישראל. למרות זאת, להבנתי רבים טועים בגדול בפרשנות שלהם. אם לא באשר לסיבות והתוצאות העובדתיות של אותם אירועים, אז בוודאי באשר להבנת התנהלותו של הרחוב הערבי ביום שאחרי.
עובדתית, אלו היו הפגנות המוניות ואלימות שפרצו על רק עלייתו להר הבית של אריאל שרון, אז ח"כ, שבמהלכן נורו ונהרגו 12 אזרחים ערבים על ידי משטרת ישראל, ועוד פלסטיני שאינו אזרח. הרקע להפגנות היה דתי (מוסלמים מול יהודים) ולאומי (פלסטינים מול ישראלים). לרגע אחד נדמה היה כי האוכלוסייה הערבית בישראל, וכך גם מדינת ישראל עצמה, מחקו את הקו הירוק. ג'נין ואום אל-פחם, נצרת ורמאללה - הפכו לאחד. ולמרות כל זאת, אני טוען שהיה כאן פספוס של חלון הזדמנויות שבו הפלסטינים אזרחי ישראל חשפו את כמיהתם להיות ישראלים.
לישראל, הממסד והציבור, נוח היה להמשיך לראות באוכלוסייה הפלסטינית בתוכה כעוינת. והרי הסיבות שהובילו להתנגשות עם המדינה, ואותם מראות שיצאו מאותן התנגשויות - צמיגים בוערים, תימרות עשן, צעירים מיידים אבנים לעבר שוטרים ואזרחים, גז מדמיע ויריות באוויר - רק חיזקו את התפיסה הזאת. לו הציבור היהודי היה מנסה להאזין למוזיקת הרקע שבקעה יום אחרי המאורעות האלה מהציבור הערבי, הוא היה נחשף לערבי הישראלי האחר - זה שהסתתר מאחורי הפלסטיני העוין.
כדי להבין זאת יש לחזור לעוד אירוע מכונן ביחסים בין האוכלוסייה הערבית-פלסטינית ומדינת ישראל. אני מתכוון לאירועי יום האדמה בסוף מארס 1976. יום האדמה פרץ על רקע הפקעת אדמות פרטיות בכפרים סכנין, עראבה ודיר-חנא בגליל, והוא הסתיים במותם של שישה אזרחים ערבים. ארבעה נורו על ידי הצבא ושניים על ידי המשטרה.
עד ליום האדמה, הערבים אזרחי המדינה תויגו בהוויה הכלל-ערבית הבין-לאומית והפלסטינית "כערביי שמנת". הם נתפסו כמשתפי פעולה עם הישות הציונית וכמי שמכרו את מולדתם, נשמתם וזהותם במחיר "נזיד שמנת". למה שמנת? כי השמנת נתפסה כסימן היכר של מוצר יהודי ציוני, שהערבים בישראל העדיפו אותו לכאורה, על פני הלבן הבלדי שלהם. משל לישראליזציה שעברו.
יום האדמה מבחינתם היה הרגע המכונן שבו הם, ערביי ישראל כפי שכונו בלעג, חזרו להיות פלסטינים אותנטיים. הם מיהרו לעטוף את ארונות ההרוגים שלהם מיום האדמה בדגלי פלסטין והגישו אותם כסוג של נדוניה ספוגה בדם השהידים שלהם. מרגע זה הם לא בעמדת נחיתות לאומית ומוראלית מול העם הפלסטיני ומול האומה הערבית. יום האדמה הוכרז כיום כלל ערבי, והוא מצוין עד עצם היום הזה בעולם הערבי ובעם הפלסטיני. לא בכדי דור יום האדמה מכונה "הדור הזקוף". בעקבות יום האדמה צמחה מנהיגות פוליטית חדשה בישראל - יותר פלסטינית, יותר עצמאית. מפלגת חד"ש התחזקה וניצנים של התנועה האסלאמית ובל"ד של עזמי בשארה התחילו לבצבץ.
חשוב להדגיש כי ביום האדמה המפגינים יצאו למחות למען מטרה אזרחית, נגד הפקעת אדמות, וסיימו אותו עם הישג לאומי מבחינתם: גיבוש מחודש של הזהות הפלסטינית של הערבים אזרחי המדינה.
להבדיל מיום האדמה, באירועי אוקטובר המניע להפגנות היה דתי-לאומי והסתיים בתוצאה אזרחית נטו. עדות לכך היא שיום לאחר הלוויות ההרוגים באירועי אוקטובר, לא השתמשו הפלסטינים אזרחי ישראל בדם השהידים שלהם כדי להדק את הקשר עם בני עמם הפלסטיני והאומה הערבית. נהפוך הוא: הם השתמשו בדם יקיריהם כדי לבכות את הזהות הישראלית האבודה שלהם, וכדי לעשות משפט צדק למי שביזה, לדידם, את האזרחות שלהם בפרהסיה.
לא חיפשו צדק בין-לאומי. הורי ההרוגים באירועי אוקטובר 2000 מחוץ לביהמ"ש העליון (צילום: פלאש 90)
חשוב להזכיר: באותם הימים אהוד ברק היה מנהיג השמאל-מרכז. הוא נבחר בבחירות ישירות, כלומר בעזרת קולות הערבים. האזרחים הערבים עוד חלמו על שחזור ימי יצחק רבין מבחינת היחס הממסדי לאוכלוסייה שלהם. אהוד ברק נתפס כתקווה למימוש החזון. שתי מדינות, ישראל פלסטין. אזרחות שווה. שותפות. ויותר מכל, פחות מתח בין הלאומי לאזרחי בחייו של הפלסטיני בישראל.
גודל האכזבה היה כגודל התקווה.
ההתנצלות של ברק שהגיעה באיחור של 19 שנה
יום אחרי אירועי אוקטובר, כעסם של הפלסטינים אזרחי המדינה לא היה על זה שאריאל שרון חילל את קדושת אל-אקצה, או על זה שישראל עדיין שולטת בבני עמם בגדה וברצועת עזה, וגם לא על זה שהיא עדיין יורה והורגת בהם במחסומים ובלב הערים שלהם. ממש לא. הכעס היה על זה שדווקא ישראל של השמאל, של אהוד ברק, ישראל שתלו בה תקווה לעתיד טוב יותר, בגדה בהם. נכון, הם פלסטינים, אבל לתפיסתם ולתומם הם פלסטינים שונים מאלה הנמצאים בצדו השני של הגבול בג'נין ורמאללה, ומשום כך בהם אסור לירות. הם אזרחים, והמדינה לא יורה באזרחיה כשהם מפגינים, אפילו כשהשתמשו באלימות נגד המשטרה.
לראיה, אחרי אירועי אוקטובר הפלסטינים בישראל דרשו וקיבלו ועדת חקירה ממלכתית ישראלית. הם לא חיפשו צדק בין-לאומי. הם לא פנו אל בית הדין בהאג או למוסדות האו"ם למיניהם. למה? כי הם פשוט לא רואים בישראל (של גבולות 67') ככיבוש, הם רואים בה המדינה שלהם. הם ביקשו ודרשו צדק ישראלי. הם התייצבו להעיד בפני שופטי ישראל, כי הם האמינו במערכת המשפט הישראלית. הם האמינו במוסר הישראלי. זה לא עניין סמנטי. אם היו רוצים, הדרך למשפט הבין-לאומי הייתה פתוחה בפניהם.
כמה חודשים אחרי אירועי אוקטובר, במארס 2001, היו בחירות ישירות לראשות הממשלה והערבים בישראל החרימו אותן. 88% מבעלי זכות ההצבעה הדירו את רגליהם מהקלפי וגרמו לכך שאריאל שרון, זה שביקורו בהר הבית הצית את האירועים, הביס את אהוד ברק, האיש שהיה ראש הממשלה בעת המהומות.
האזרחים הפלסטינים בישראל הבינו טוב מאוד כי המשמעות של החרמת הבחירות ב-2001 היא עליית הימין לשלטון בראשות שנוא נפשם אריאל שרון, וכי תבוסת השמאל-מרכז תוביל כנראה להתפוגגות חזון שתי המדינות, שאמור לתת עצמאות מדינית לבני עמם. הם ידעו זאת ועדיין הדירו את רגליהם מהקלפיות. לדעתי, רק אזרח המודע לאזרחותו, מכבד אותה ומודע לערך הסגולי של הפתק שלו בקלפי - מסוגל לשלוח הביתה, ובכזו דרך, מנהיג פוליטי שלתפיסתו טעה בהתנהלותו. עדות נוספת לכך היא שבבחירות שאחרי, ב-,2003 הם חזרו להצביע.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הפלסטינים בישראל התנהלו והתנהגו כישראלים. בהחרמת הבחירות ב-2001 הם הקריבו במודע את האינטרס הלאומי של בני עמם הפלסטינים - להקים מדינה עצמאית - לטובת האינטרס האזרחי-ישראלי שלהם - להיות אזרחים שווים במדינתם. בעיניי, החרמת הבחירות ב-2001 הייתה התגלמותה של אזרחות מופתית. אפשר לומר שזאת בהחלט הייתה הנקמה הישראלית הכואבת והמתוקה של הפלסטינים אזרחי המדינה באהוד ברק והשמאל הציוני, שהפקירו אותם בשדה ההפגנות של אירועי אוקטובר.
באיחור רב, ב-23.07.2019, ערב הבחירות, התנצל אהוד ברק בפני הפלסטינים בישראל בריאיון בכאן רשת ב': "אני נושא באחריות לכל מה שהתרחש בתקופת כהונתי כראש ממשלה, בתוך זה גם אירועי אוקטובר. אין מקום למפגינים שנהרגים מאש כוחות הביטחון והמשטרה של מדינת ישראל. המדינה שלהם. אני מביע צער והתנצלות בפני המשפחות ובפני החברה הערבית. "
אם המילים האלה היו נאמרות יום אחרי אירועי אוקטובר 2000, סיכוי גדול שפני ההיסטוריה במזרח התיכון היו מנותבות למסלול אחר. אלה המילים שהציבור הפלסטיני בישראל פילל לשמוע. מילים מחבקות. מילים מתנצלות. זה לא נאמר. הפלסטינים אזרחי המדינה הרגישו כמו ילד חורג שהוריו המאמצים הפקירו אותו ואף התעללו בו. זה היה רגע של איבוד אמונה. איבוד תקווה. הם רצו שיראו בהם ישראלים כי זה מה שהם רצו תמיד, אפילו אם לא אמרו וכנראה לא יאמרו זאת בקול. השמאל הישראלי פספס את הזדמנות חייו להפוך אותם לכאלה.
