1. את מה שקרה אמש (רביעי) בקבינט הקורונה אפשר לתאר רק בתור "מרוץ לתחתית". זה הולך ככה: יש המון המון חולים חדשים כל יום. שיעור החולים החדשים גבוה מאוד ונמצא בעלייה (כמעט 12% מהבדיקות חוזרות חיוביות. והמספר הזה עוד מוטה כלפי מטה כי הוא כולל גם את הבדיקות שנעשות כל יום לעובדי בתי האבות במסגרת הניסיון להגן על האוכלוסייה שם). בקרב האוכלוסייה החרדית שנבדקה, 26% מהבדיקות חזרו חיוביות. טירוף.
ממונה הקורונה פרופ' רוני גמזו ובכירים נוספים במערכת הבריאות לא חושבים שצריך לסגור את כל המשק בשביל לעצור את המספרים האלה, אלא פשוט לקיים את הוראות הסגר שכבר בתוקף. אולי לצמצם מעט את מקומות העבודה, וזהו. גם ככה כל המסחר סגור. מערכת החינוך סגורה. המלונות, הפנאי והבידור סגורים. זה לא מעט.
מה שכן, גמזו ושות' חושבים שצריך לאסור על תפילות בבתי הכנסת, משום שהתקהלויות של עשרות או מאות אנשים בחללים סגורים הן פוטנציאל הדבקה משמעותי. רק שאין דרך לסגור את בתי הכנסת, בשלב הזה, מבלי להגביל את ההפגנות. הפוליטיקאים מכל הצדדים כרכו היטב את שני הדברים זה בזה.
מה עושים? הלכו השרים ליועץ המשפטי לממשלה ושאלו - אפשר להגביל את ההפגנות? ענה היועץ - לא, אי אפשר, אלא אם יהיה סגר מוחלט. מה זה סגר מוחלט? סגר יותר חמור מהסגר של מארס, ענה היועץ, כזה שבו הכול הכול סגור.
האם זה מה שאנשי מערכת הבריאות חושבים שצריך לעשות? לא. גמזו לא סבור ככה, גם פרופסור איתמר גרוטו לא, גם אחרים. הם חושבים שהנזק גדול מהתועלת. שהפגיעה בכלכלה תהיה מקסימלית, אבל התועלת הבריאותית תהיה מינימלית.
הממשלה מציגה: ריסוק הכלכלה בשביל להגביל הפגנות | רה"מ, השרים וראש המל"ל רוצים לסגור את הבורסה, המגזר הפיננסי ומפעלי ייצוא, לא לתועלת בריאותית - אלא לעצירת ההפגנות. המשמעות: רק מיליון עובדים יישארו מתוך יותר מ-3 מיליון שכירים. הנזק לכלכלה - חסר תקדים@amsterdamski2 #חדשותהערב pic.twitter.com/omY5Gs8cc9
— כאן חדשות (@kann_news) September 23, 2020
ובכל זאת, זה מה שממשלת ישראל החליטה לעשות. מרוץ לתחתית - הכלכלה הישראלית הפכה להערת שוליים אגבית בדיון על ההפגנות והתפילות.
2. זה לא חייב להיות ככה. אני מצטער, אבל אני חש צורך לחזור על זה שוב - זה, לא, חייב, להיות, ככה.
את גל התחלואה הזה אנחנו מוכרחים לעצור. הרגע הזה שבו מערכת הבריאות לא מצליחה לתת טיפול מיטבי לחולי הקורונה, ולחולים שאינם חולי קורונה - נפגעי תאונות דרכים, פצועים, חולי לב, נשים בהיריון שהלידה שלהן הסתבכה, מי שאלה לא יהיו - הרגע הזה כבר כאן. זה לא בדיוק רגע, זה תהליך, והוא מתמשך, והוא כבר התחיל. כבר עתה החולים שיאושפזו במיטות שנפתחות בחניון התת קרקעי של בית חולים רמב"ם בחיפה יקבלו טיפול פחות מיטבי.
כבר עכשיו החולים שמגיעים למחלקות הקורונה ומחלקות הטיפול הנמרץ ולחדרי המיון של בתי החולים הדסה ושערי צדק בירושלים מקבלים טיפול פחות מיטבי. זה מה שקורה כשיש יותר מדי חולים, פחות מדי אנשי צוות מיומנים לטפל בחולי קורונה, כשיש אלפי אנשי צוות רפואי מבודד והיתר שחוקים עד דק, כשכל משמרת יכולה להיות רק שלוש שעות כי אחרי זה מוכרחים לצאת מחליפות המיגון ולהתרענן.
והרגע הזה, שבו איכות הטיפול יורדת, הרגע המתמשך הזה, הוא יתמשך לא מעט זמן אם התחלואה תמשיך לעלות בקצב הזה. כל ה-7,000 נשאים מאומתים ביום הזה, מיתרגמים למאות חולים חדשים בעוד כמה שבועות, ולמאות בודדות של נפטרים בהמשך כמה שבועות אחר כך. זה כבר קרה.
אנחנו מוכרחים לעצור את זה, כן, אבל אנחנו לא מוכרחים לעצור את הכלכלה.
מפעל ייצור שמעסיק עובדים בקפסולות - משמרות נפרדות, הסעות נפרדות, אין אכילה משותפת, הכול כל הזמן עם מסכות, יש חקירות אפידמיולוגיות של המפעל שמתבצעות בעת הצורך וכל הכללים נשמרים - מפעל כזה הוא סכנת הדבקה קטנה יותר משמעותית מאשר כל ביקור שבועי במכולת הצפופה, היכן שחצי מהאנשים לא עם מסכות בכלל.
משרד עורכי דין שבו חצי מהעובדים עובדים מרחוק, והיתר יושבים בחדרים נפרדים, עם מסכות, לא אוכלים ביחד ושומרים על כל ההנחיות - הוא משרד משמעותית פחות מסוכן מאשר לעמוד בתור בסופר-פארם.
אין סיבה לסגור כעת את כל מקומות העבודה האלה. ואם רוצים לסייע להם, הממשלה יכולה לגייס 2,000 פקחים שיתחילו להסתובב במקומות עבודה ולאכוף כמו שצריך את ההנחיות (שר האוצר החליט לגייס 800 פקחים, שזה טוב, אבל באמת שאני לא מבין למה לא לשלש את הכמות הזאת. ההשקעה הזו תשתלם לנו).
אם אתם לא מסוגלים, אם זה גדול עליכם - תתפטרו ותנו לאחרים הזדמנות. ישיבת קבינט הקורונה (צילום: קובי גדעון, לע"מ)
המקומות שבאמת צריכים סגר הם אלו שמועדים יותר להדבקה - היכן שיש הרבה אנשים יחד, בחלל צפוף, לא תמיד עם מסכות, בלי ריחוק ובלי הקפדה. אל תיקחו את הכלכלה הישראלית בת ערובה של אוזלת היד הפוליטית שלכם. ואם אתם לא מסוגלים, אם זה גדול עליכם - תתפטרו ותנו לאחרים הזדמנות.
3. בסוף חודש מאי, אחרי ההתפרצות בגימנסיה העברית בירושלים (זוכרים את זה?) מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב כינס מסיבת עיתונאים בהולה וחריגה בשבת ואמר שהגיע הזמן לחשוב מחדש על פתיחת מערכת החינוך. זה היה בסך הכול שבועיים אחרי פתיחת מערכת החינוך ללא קפסולות, וכולם מתחו ביקורת על בר סימן טוב שהוא ירד מהפסים.
אבל הוא לא. הוא פשוט ידע לקרוא את המפה האפידמיולוגית טוב מאיתנו.
זה לקח זמן, הרבה יותר משבועיים, אבל מה שהתחיל בקטן הפך להיות גל גדול. את הגל הזה צריך לעצור כעת, במחיר הכלכלי הנמוך ביותר האפשרי. ואחרי שנעצור אותו - ואין לי ספק שנעצור אותו - אנחנו מוכרחים לחשוב מחדש על מתווה הפתיחה.
המרוץ לפתיחה שאפיין את סוף הגל הראשון לא יוכל לחזור על עצמו גם הפעם. הפעם הפתיחה תצטרך להיות הרבה יותר מדורגת. וזה יהיה כואב ולא נוח. זה אומר שמערכת החינוך תהיה בלמידה מרחוק - סליחה, הבלוף הזה שקרוי למידה מרחוק - למשך חודשים ארוכים. זה אומר שענפים שלמים יישארו מושבתים, או כמעט מושבתים, במשך חודשים ארוכים.
וכן, זה אומר שהממשלה צריכה לסייע לענפים ולעובדים בענפים האלה ביד נדיבה בשביל שיוכלו להישאר סגורים, או כמעט סגורים, לאורך זמן, או להציע חבילות הסתגלות משמעותיות לעובדים והעצמאים בענפים האלה, אם הם רוצים לשנות כיוון מקצועי. גם בשביל לנהל את זה נצטרך הנהגה יציבה, מתפקדת ואמיצה. כרגע אין לנו אחת כזאת.
ולבסוף, בשביל לצאת בסופו של דבר מהסגר הזה אנחנו צריכים להפנים שאנחנו נדרשים לשינוי מהותי באורחות החיים שלנו, ולשמור על משמעת כמעט צבאית גם כשהמספרים ירדו. במיוחד כשהמספרים ירדו.
האם אנחנו מסוגלים לזה? אני באמת לא יודע. אבל אני לא חושב שיש ברירה.
