"מנגנון השחיתות גדול מהמדינה" – זה היה אחד ממשפטי הפתיחה החדים של ראש ממשלת לבנון, חסאן דיאב, בהכרזה על התפטרותו אמש. משפט קצר שסיכם בצורה טובה את תחלואיה הכרוניים של ארץ הארזים שבשבוע האחרון נחשפו ב"מלוא הדרם". אסונות קרו ועוד יקרו, למרבה הצער. אך בראייתו של האזרח הלבנוני הפשוט, את האסון של פיצוץ מחסן האמוניום בנמל היה אפשר למנוע – אם הייתה הנהגה שבאמת אכפת לה מחייו של האזרח הפשוט.
הכתובת הייתה על הקיר כבר מזמן. על הקריסה הכלכלית ואוזלת היד של השלטון לספק את צרכיהם של האזרחים בלבנון כבר נשפך הרבה דיו. שבעה חודשים החזיקה הממשלה בקרנות המזבח, אך האסון בנמל ביירות היה אחד יותר מדי.
מתחילת דרכה ממשלתו של דיאב לא מצאה חן בעיני חלקים נרחבים בציבור. היא נתפסה כעוד מאותו הדבר. התקווה שמשהו ישתנה אחרי התפטרותו של סעד אל-חרירי בנובמבר 2019, שבועיים בלבד אחרי תחילת המחאה, נגוזה די מהר. הממשלה נתמכה רק בידי צד אחד של המפה הפוליטית, המחנה של חיזבאללה – והמחנה שמנגד עשה לה חיים קשים. היא לא הצליחה לשפר את מצבו של האזרח. להיפך, המצב נהיה רק יותר גרוע ולכן לא בטוח שהייתה שורדת גם אם האסון הנורא לא היה מתרחש.
אלא שאסון בסדר גודל כזה הוא גיים צ'יינג'ר. עיר הרוסה, 200 הרוגים ואלפי פצועים, אלפי בתים הרוסים ומאות אלפי עקורים. ביחד עם נזקים כספיים המשוערים ב-10 עד 15 מיליארד דולר – במדינה שהחוב הלאומי שלה רק גדל כל יום.
"אף אחד לא חוגג פה. זה לא מרגיש שמשהו השתנה", כתב אתמול אחד הכתבים המקומיים בביירות – וזו בדיוק הבעיה. הממשלה השנואה של דיאב היא כבר נחלת העבר והפכה לממשלת מעבר. אך האם הלבנונים קמו הבוקר לשחר של יום חדש? רחוק מכך. "כולם זה אומר כולם", היא הסיסמה הכי פופולארית בקרב האזרחים שיוצאים לרחובות בשנה האחרונה בארץ הארזים. סופה של ממשלת דיאב על 20 שריה לא ממש עונה על הסיסמה הזו.
נשיא לבנון, מישל עון, ויו"ר הפרלמנט, נביה ברי, חברים של כבוד במחנה של חיזבאללה. הם ואנשי המשטר הישן, עדיין פה וצפויים להחליט על פניה של הממשלה הבאה. כללי המשחק בזירה הפוליטית, שמבוססים על המפתח העדתי שנקבע בהסכם טאיף אחרי מלחמת האזרחים השנייה עדיין פה, וגם חיזבאללה והמחנה שלו לא מתכוונים ללכת לשום מקום. הכוח של הארגון בעדה השיעית וגם בעדות אחרות הוא לא משהו שאפשר לבנות עליו לשינוי.
פה צריך לגעת בשורש הנקודה. לבנון הפכה בשנים האחרונות למדינה שנשלטת בידי מנהיגים פוליטיים ממחנות שונים. הם אמנם שונאים זה את זה, אבל מסכימים על דבר אחד – לשמור על הסדר הישן שמבטיח להם ליהנות ממנעמי השלטון על חשבון הציבור הרחב שכורע תחת העולם הכלכלי. גם הלבנונים יודעים את המציאות העגומה הזו, ולכן ספק אם יכולים להסתפק בלכתה של ממשלת דיאב ואפילו בבחירות מוקדמות לפרלמנט שיתקיימו בהתאם לאיזונים והבלמים בין העדות השונות. מה שמדיר את מי שלא נמצא במשחק העדתי.
הבעיה של המחאה בלבנון, כמו מחאות רבות שראינו באזורנו בשנים האחרונות, שהאזרחים יודעים בעיקר מה הם לא רוצים ופחות מה הם בדיוק רוצים. הסיסמה שכולם ילכו הביתה יפה, אך תוכנית פעולה מוסדרת לא נראית באופק ובמקביל טרם נמצא האדם שיכול להנהיג ולסחוף את המחאה הזו.
שלא נטעה, בהיעדר שינוי בשיטה והמשך הקריסה הכלכלית, התסיסה הציבורית אצל השכנה מצפון לא צפויה להירגע. ההמשך שלה בהחלט עלול להביא בשלב כלשהו להתכתשות פנימית, גם אם חיזבאללה החמוש מכף רגל ועד ראש ממש לא מעוניין להגיע לשם.
