שאלה הגיונית ומתבקשת מאוד בימינו: מה יותר מאחד מאשר נגיף שלא מבדיל בין דת, גזע ומין? מה יותר מאחד מזה שהפכנו כולנו לאחים לצרה כלכלית, שסידרה אותנו שורות-שורות שווים כמו שיני המסרק, שפופים, מרוסקים ונזקקים בפני לשכת התעסוקה? מה יותר מלכד מלהיות כולנו, ללא תכנון מוקדם, קורבנות שווים, מטרות זהות בפני אויב אחד? סוף כל סוף יש לנו את זה. יש לנו אויב אחד, משותף.
אבל לא. כנראה שגם אויב, קטלני ככל שיהיה, לא מצליח להוציא אותנו, יהודים וערבים בישראל, למחאה אחת למען מטרה אחת.
קשה שלא להבחין בנוכחות הערבית הדלה והלא ממוסדת בהפגנות של השבועות האחרונים. אני שואל: מדוע? אם עסקינן במצב הכלכלי, נחת זרועו של המשבר התעסוקתי לא פסחה על הרחוב הערבי בישראל. אם המטרה היא להדיח את בנימין נתניהו מכס השלטון, הרי לרחוב הערבי והרשימה המשותפת בראשו יש אינטרס מובהק בכך.
ועדיין, הם נעדרים מההפגנות. למה?
כדי להבין את התנהגותו של הרחוב הערבי בהקשר למחאה העכשווית צריך לשים ברקע את מערכות הבחירות האחרונות והאכזבה, אם לא מפח הנפש, של הרחוב הערבי-ישראלי מהעמדה שנקטה מפלגת כחול לבן, הישנה והחדשה, סביב האפשרות של הישענות על הרשימה המשותפת והקול הערבי לשם הרכבת ממשלה שתחליף את זו של נתניהו. עמדתה של כחול לבן, ובהמשך הצטרפותה של מפלגת העבודה לממשלת האחדות, הבהירו לציבור הערבי שאופייה היהודי של המדינה מרכזי וחשוב עד כדי כך שאינו נתון כלל לוויכוח ברחוב היהודי בישראל. זה גם סתם את הגולל בעיני רבים על האפשרות, ואולי התקווה, של שותפות כלשהי בעוגת השלטון, מבחוץ וגם מבפנים.
למרות זאת, מערכות הבחירות האחרונות, בעיקר האחרונה, היו בסימן דרישה קולנית מכיוון הרחוב הערבי והבטחה מצד הרשימה המשותפת לציבור מצביעיה לפוליטיקה אחרת, יותר מעורבת בהוויה הישראלית, יותר גמישה ויותר פתוחה בחיפוש דרכים לשותפות ושיתוף פעולה עם הציבור היהודי והמפלגות הציוניות. גם ניתנה הבטחה לפוליטיקה שתתמקד יותר בעניינים האזרחיים ופחות בהיבטים הלאומיים של יחסי יהודים וערבים בישראל.
אם כך, המחאה העכשווית, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הפוליטי שלה, היא הזדמנות פז לקפוץ ללא הזמנה אל הבריכה הישראלית ולשדר לרחוב היהודי מסר של רצון לשותפות גורל ושל רצון לקחת ביחד את המדינה, למען כולם, למקום טוב יותר. מה יותר מתבקש מלהתחבר לאזרח היהודי בעניינים שאין לגביהם מחלוקת לאומית נרטיבית? לחם, עבודה, חינוך, בריאות, ביטחון תעסוקתי. ועדיין הערבים צופים מהצד ומתייחסים למחאה כסוג של מלחמות היהודים ביהודים.
תקועים במלכוד 48
לתפיסתי, מה שעומד מאחורי המרחק וההסתייגות הוא החשש לרצות להיות שותף וישראלי – ואז שוב לחזור הביתה כערבי, כגוי, כלא רצוי. הניסיון הלא רחוק מוכיח זאת. ברבדים העמוקים אני חושב שדווקא החשש מלהצליח וכן להפוך לשותף ולישראלי - הוא הסיבה האמיתית. כי להיות ישראלי זה לא רק זכויות, זה גם חובות. זו גם הכרה מתחייבת בחלקים משמעותיים של הנרטיב היהודי.
מערכות הבחירות האחרונות היו בסימן הבטחה מצד הרשימה המשותפת לציבור מצביעיה לפוליטיקה אחרת. הרשימה המשותפת (צילום: דוד כהן פלאש 90)
הרחוב הערבי בישראל, כתמונת ראי של הרחוב היהודי, עדיין תקוע עמוק בתוך הנרטיב הפלסטיני שלו, בתוך מלכוד 48, הוא מלכוד הנכבה. הצהרתית לפחות, הרחוב הערבי בישראל מצדד בפתרון שתי המדינות. משמעות העמדה הזאת היא שהערבי בישראל רואה את עצמו, יום אחרי הקמת פלסטין, כאזרח מדינת ישראל עם כל המשתמע מכך. אם אכן זו המטרה וזה החזון, מדוע אותו ערבי לא מחפש כבר עכשיו שפת דיבור חדשה עם הרחוב היהודי בישראל, שפה שהיא פשרה בין הפלסטיניות שלו ויהדותה של המדינה, שפה יותר ישראלית. שהרי ישראל אמורה, כפועל יוצא מפתרון שתי המדינות, להפוך לבית הלאומי והאזרחי שלו.
זה העניין: בצל חוק הלאום, ברחוב הערבי-פלסטיני בישראל מבינים כי פתרון שתי המדינות אותו הם רוצים יוביל הלכה למעשה לשתי מדינות לאום. מדינת לאום פלסטינית לצדה של מדינת לאום יהודית. מימוש חזון שתי המדינות יהפוך דה-פקטו להכרה שלהם בחוק הלאום והכרה בעליונות היהודית על פניהם בתוך ישראל. זה ירוקן את התביעות שלהם לשוויון מכל תוכן, וישאיר אותם מיעוט שולי ללא כל יכולת לקבל זכויות של מיעוט לאומי.
השתתפות במחאה אזרחית ישראלית עלולה לעמעם את הבולטות והנבדלות הלאומית הפלסטינית שלהם, ולהפוך אותם לעוד מפגינים ולעוד אזרחים שרוצים עבודה ופת לחם. את זה, ברשימה המשותפת לא מוכנים לראות.
ומה עם הרחוב היהודי? נדמה לי שהוא לא חש בחסרונו של הערבי בשורות המחאה. ספק אם הערבים בכלל רצויים מול המעון בבלפור. יתרה מזאת, כש"לה-פמליה" מזנבת במפגינים ומאתגרת את הפטריוטיות שלהם, נוכחותו של הערבי בתוך המחאה רק תזיק למטרות שלה.
רק תיזכרו מה קרה כשמפגינה, יהודית למיטב ידיעתי, שלפה את דגל פלסטין מול מעון ראש הממשלה. הציוץ עם תמונת הדגל התפשט כאש בשדה קוצים, בעידוד נתניהו. וכשזה קורה, מי יזכור שכל רצונם של המוחים זה לשלם שכר דירה, משכנתה ולמלא את המקרר בבית?
