בואו נרים רגע את הראש. המחאה הזאת שיש עכשיו בישראל? זה לא קורה רק כאן. בזמן שאנחנו מדברים יש הפגנות ומחאות ציבוריות בכל יבשת בעולם. מאוסטרליה, דרך רוסיה, לבנון, בולגריה, בלארוס, סרביה, ניגריה וכמובן ארצות הברית.
נכון, מעל הכל מרחפת הקורונה אבל הטריגרים לזעם הציבורי משתנים. לפעמים אלה ההסגרים, לפעמים שחיתות, לפעמים גזענות ולפעמים מיאוס מהפוליטיקאים. תראו למשל את בלארוס. המדינה לא חוותה גל כזה של הפגנות אף פעם. אלפי אנשים מפגינים בעשרות יישובים כמעט בכל יום. בעוד פחות משבועיים יהיו שם בחירות לנשיאות ולהרבה מאוד אזרחים פשוט נמאס מהנשיא שלהם, אלכסנדר לוקשנקו, ששולט במדינה מתחילת שנות ה־90. המון זמן.
פעם היה כאן מעין הסכם שבשתיקה. הנשיא דאג לפרנסה, דיור ומזון – והאזרחים הכילו את העובדה שהוא דיקטטור. אבל בעשור האחרון, אתם יודעים, דברים השתנו. הצמיחה הפכה לצניחה ואנשים מרגישים שאין להם עתיד.
כן הסיפור הכלכלי קיים כמעט בכל מחאה, לא משנה מה המניע שלה. נחזור שנייה לקורונה. אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה האפקט הכלכלי והחברתי של המגפה הזאת בשנים הקרובות ומה זה יעשה למדינות שהמצב בהן בלאו הכי לא משהו.
באמצע החודש חברה בריטית לניתוח סיכונים פיתחה מודל שמנבא את הסיכוי להתעצמות של אי שקט חברתי בעולם. הם טוענים שהקורונה פתחה תיבת פנדורה, והרחובות – ביותר משלושים מדינות, בהן טורקיה ואיראן, צפויים לבעור בשלוש השנים הקרובות. מה שאנחנו רואים עכשיו, זו כנראה רק ההתחלה.
