רק לפני כמה חודשים הסתגרנו כולנו מרצון, קצת עם חדוות חופש לא מתוכנן, ממש נוטפי פחד מהלא נודע, ועדיין חדורי משמעת עצמית להנחיות ששללו את החירות שלנו לעבוד, לטייל, לצאת לפאב ולבקר משפחה וחברים. מעלינו ריחפה רוח של התגייסות לאומית למלחמת אין ברירה. גם אופטימיות עטפה אותנו, בדומה לאופטימיות שעוטפת אותנו תמיד ברגעים הראשונים של כל מלחמה.
מה אם כן השתנה, שפתאום רבים יוצאים להפגין בניגוד להיגיון, הבריא לכאורה, שמשבר קורונה מאלץ את כולנו לנהוג על פיו, לאמור - ריחוק חברתי?
מסות של אנשים חדורי מטרה, מלאי מרץ, נחושים להשיג את מה שיצאו להפגין למענו, תוך שהם רומסים במודע הנחיות מחייבות שסנקציות מוטלות בצידן. ואין זה משנה למה יוצאים להפגין, בין אם זה בגלל המצב הכלכלי, בין אם זה נגד נתניהו או נגד עבודות בנייה בבית עלמין מוסלמי ביפו, נגד סגירת בית כנסת או נגד הטלת סגר הנתפס כאכיפה בררנית מול מגזר אחד על פני משנהו. אנשים פשוט יוצאים לצעוד מתחת לעננת הקורונה ומסתכנים במודע לחטוף מטר טיפתי שעלול להדביק אותם ואת בני משפחותיהם - ילדים והורים כאחד.
להבנתי, שינוי עומק מתחיל להתרחש בחברה הישראלית. זה "הפחד" אשר מניע את השינוי הזה. פחד קמאי שהצליח להעיר אצל רבים מאיתנו את אותו יצר אבולוציוני נשכח, שמסדר מחדש את סולם האיומים ששולט באמונות שלנו ומנהל את החיים שלנו.
כן. יש משהו מפחיד יותר מהבידוד, מפחיד יותר מקורונה, מפחיד יותר מהמוות, שלנו ושל יקירינו.
אבטלה למשל, ללא אופק יציאה ממנה. הפחד מנזקקות. הפחד מרעב ללחם שעלול להביא חלקים מאיתנו לאימוץ נורמות חברתיות, שהחברה המתורבתת שלנו תייגה מזמן כפסולות. למשל, לגנוב כדי לאכול, להרוג כדי לשרוד, לאבד את הפריבילגיה שיש לנו כבני אדם לתכנן את החיים.
הייתי שם לפני כ-30 שנה. מובטל לתקופה ארוכה. אני עדיין זוכר איך התביישתי בלהיות בבית, סתם להיות בבית. זוכר טוב את ההתחמקויות שלי ממבט ישיר לעיניי בת זוגי. זוכר את הכישרון שפיתחתי, לומר "כן" לילדים שלי בידיעה שאני משקר - והכי קשה ומבייש שאני יודע שהם יודעים שאני משקר. אני עדיין זוכר את הירידה החדה בביטחון העצמי ובכבוד העצמי שלי. זוכר את המקרר הריק. בדיעבד הבנתי כי הריק הזה בתוך המקרר היה צורב וכואב יותר מהריק שהרגשתי אחרי שהוריי נפטרו, כי לריק הזה בתוך המקרר יש תחושת סירוס מאמללת.
היום אני מבני המזל שלא הוצאו לחל"ת. הרבה מאוד תודות אני מפזר לאוויר העולם במהלך היום. תודה למזל שלי. תודה לתאגיד השידור שלא הוציא אותי לחופשה. תודה למי שהגדיר אותי "עובד חיוני". גם שמתי לב שאני מודה, שלא כהרגלי, לאלוהים. מודה לכולם ועדיין לא ישן טוב, שמא האבטלה תתפוס אותי לא מוכן.
הפוליטיקה הישראלית נדבקה בקורונה או להיפך?
אני עוקב אחר אותם צעירים שיוצאים להפגין – תקראו להם אנרכיסטים, שמאלנים או סתם מובטלים בעל כורחם - ואני כן מאמין שהם אנשים תאווי חיים. אני גם מזהה בתוכם את אותו שינוי עומק ואת הנכונות לעבור לשלב הבא, אפשר לומר המתבקש אבולוציונית, כדי לנטרל את הפחד ההישרדותי שלהם מאבטלה, נזקקות ורעב. אלפים, בעיקר צעירים, נדחסים מדי יום בדוחק שהוגדר על ידי מומחים "מדגרת קורונה" והם לא מפחדים. מה זה אם לא הליכה מודעת אל חיסון עדר יזום ולא מבוקר, תוך נכונות לשלם את האתנן שנגיף קורונה דורש לעצמו, לאמור זקני השבט (ולתשומת ליבו של ראש הממשלה, ואגב ההפגנות נגדו, גם הוא נמצא בקבוצת הסיכון של זקני השבט שהצעירים האלה מוכנים להקריב).
בעלי נכונות לעבור לשלב הבא. מפגינים בכיכר פריז בירושלים (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)
ההיסטוריה האנושית עמוסה מקרים של נכונות להקריב את "השעירים לעזאזל" למען ימשיך הקולקטיב בחייו. עד כמה רחוק יהיו המפגינים הצעירים מוכנים ללכת, תוך כדי הסתכנות בהדבקה המונית שתסכן את ההורים, הסבים והסבתות שלהם, רק כדי לאפשר לעצמם ולצאצאיהם המשכיות אנושית סבירה? להבנתי, זה תלוי רק בעומק הכיס שלהם, ולרובם הכיסים לא עמוקים ועם הרבה חורים. וכשהם מרגישים ומשוכנעים שהם הפכו כאזרחים לכלי במשחק שבין מחלת קורונה לפוליטיקת הקורונה, ספק אם זריקת חיסון שעלותה 750 שקלים תחזיר אותם לבתים.
זה לא סוד שהחברה המערבית "השבעה" שלנו הרחיבה, כתוצאה ישירה של אותו שובע, את גבולות הסובלנות והסבלנות שלה כלפי החלשים, שבתוכם הגיל שלישי, אנשים עם מוגבלות, מיעוטים, להט"בים ועוד. עכשיו, כשהשפע במקררים של רבים מאיתנו בסכנה ממשית, עומק ורוחב הסבלנות והסובלנות שלנו כלפי החלשים בתוכנו נמצאים במבחן אמת. צריך להודות. להיות אנושי במלחמת הישרדות זה מאוד קשה.
ואולי - השערה שלי - המספרים בישראל דווקא מחזקים את הנכונות של רבים ללכת לחיסון עדר יזום. אני מרשה לעצמי לנסח את השאלה שרצה בראש אצל רבים באופן הכי גס ולא אנושי שאפשר: האם זה נכון להשבית מדינה שלמה ולרסק כלכלה, ולהוליך דור שלם לדיראון עולם כדי להציל חיים של כמה מאות, אפילו כמה אלפים, של "זקנים חולים" שגם כך ימותו בעוד שנה-שנתיים מסיבה כלשהי? מי לא שמע בסביבה שלו לחשושים כאלה? בכנות?
אגב, גם חלק מהפוליטיקאים אומרים את אותם דברים, אם כי בלשון יותר מצוחצחת ופחות "וולגרית-אנרכיסטית". "צריך למצוא את האיזון הנכון בין צורכי הבריאות של הציבור לצורכי הכלכלה", הם אומרים. מתחת למילה "איזון" מסתתר לו מספר המתים שמוכנים לספוג כדי לשמור על משק מתפקד.
לילה של מחאות | מפגין בירושלים נעצר בטענה שאין לו מסכה, אף שעטה בנדנה. העצור ינאל ג'בארין, פעיל בחד"ש, שוחרר לאחר התערבותו של ח"כ עופר כסיף@eran_singer pic.twitter.com/afrxoz5OcS
— כאן חדשות (@kann_news) July 25, 2020
איני יודע מי הודבק ממי, אם זו הפוליטיקה הישראלית שהודבקה בנגיף קורונה, ועל כן היא סובלת מקשיי נשימה ותשישות בכל חלקי גופה, או שמא נגיף קורונה הוא שהודבק מהפוליטיקה הישראלית, והפך לבלתי צפוי ביכולות שלו לפתח מוטציות אבולוציוניות עמידות בפני הבוחר ורצון העם לחיים נורמליים. מה שכן, הפחד מקורונה נהיה פחות מפחיד.
במקביל, מחלחלת ההבנה שגם בפוליטיקה, כמו במגפת קורונה, נדרשת למען בריאות הציבור הקפדה על ניקיון כפיים. הפער בין הדרישה מהציבור לבין דרישת המנהיגים מעצמם היא כנראה עוד סיבה שהצעירים יוצאים לרחובות - בלי פחד.
