בימים האחרונים נדמה לי שנגיף קורונה הזה תוקף אותנו לא רק פיזית, אלא תוקף גם את החולשות הפסיכולוגיות שלנו כבני אדם. למה אני מתכוון?
זוכרים בתחילת בקיץ שכולנו יצאנו החוצה, וחשבנו שהנגיף נעלם והתחלנו להסתובב אחד עם השני - ועכשיו הנגיף שוב חזר? אז אותו הדבר קורה בכל העולם. בבריטניה, למשל, בשבועיים האחרונים המספרים שם ירדו, אז פתחו ואנשים הלכו לחופים בכמויות ויצאו לפאבים בכמויות. סביר מאוד להניח שעוד שבועיים–שלושה אנחנו נראה שם עלייה במספרים.
אם אתם לא מאמינים לי, אז זה מה שקורה ברחבי העולם. בגרמניה, ביפן, באורוגוואי, בפורטוגל, בירדן - בכל המקומות האלה, היכן שהיו אירועים המוניים, יש הידבקויות והמספרים חוזרים לעלות. זה לא אומר שסוף העולם הגיע, זה רק אומר שאנחנו צריכים להבין שיש לנו חולשה פסיכולוגית בתור בני אדם.
אנחנו לא מסוגלים לדמיין את מה שאנחנו לא רואים, ואנחנו לא מסוגלים לדמיין את העתיד. זה נראה לנו כרגע בסדר אז אנחנו פותחים הכול, ואז המספרים נורא עולים אז אנחנו סוגרים הכול בחזרה. האמת היא שאי אפשר לחיות ככה, וגם לא חייבים. אנחנו מסוגלים לחיות עם הנגיף הזה מבלי לסגור את כל המשק - אם נפתור את הבעיות הפסיכולוגיות שלנו ונבין איך מדמיינים את הנגיף הזה.
משם זה יהיה יותר קל
