מאז שהחלה מחאת ענף התרבות אני כל הזמן שומעת: "מה, אני צריך לדאוג כלכלית לעומר אדם ואביב גפן?". אנשים לא ממש מבינים על מה בדיוק המחאה הזאת. וזה באמת מבלבל. אחרי שהתרגלנו לשמוע את הסכומים שהאמנים מגלגלים, פתאום, כשאביב גפן עם מגפון בהפגנה במקום מיקרופון על במה - זה מעצבן.
אז בואו נעשה רגע סדר. ה"עומר אדמים" וה"אביב גפנים" ממש לא מייצגים את כל הזמרים או השחקנים באשר הם. רוב האמנים חיים ממשכורת ממוצעת, אולי אפילו מתחת לזה, ולפעמים גם מג'נגלים בין כמה עבודות.
אפילו אביב גפן יודע למי כאן צריך לדאוג כאן. גפן נעמד בראש המחנה הזה כי הוא יודע שריאיון איתו זוכה ליותר תהודה מהסיפור של הסדרן במופע, מוכרת הכרטיסים או פועל הבמה. יש בתעשיית הבידור כמעט 200 אלף בני אדם שלא עובדים כבר כמה חודשים, ואין להם אופק.
אז הנה, בשבוע שעבר סוף סוף הוכרז מתווה כלכלי: 200 מיליון שקלים פיצוי לגופי התרבות שהיו מושבתים בתקופת הקורונה. גם עכשיו בתקופת החזרה לשגרה, יאפשרו להם להושיב רק 75% מהקהל. נו, אז הכל טוב, לא? - למה הם עדיין מוחים?
כאן צריך להסביר שהמתווה הכלכלי מגיע עם כוכבית. הוא בא לסייע בעיקר למוסדות שמלכתחילה נתמכים על ידי המדינה, כמו התיאטרון הלאומי הבימה. ולמי לא? מועדוני ההופעות הקטנים, המפיקים העצמאיים וכל אנשי המקצוע שאחראיים על הופעות שראיתם - מג'ניפר לופז בפארק הירקון ועד למועדון הסטנד אפ החשוך. הם נחשבים עצמאיים, וחלקם עדיין מחכה לפיצוי של הפעימה הראשונה.
אם חושבים על זה רגע, האם יש סיבה אמיתית להשבתה של התחום? אם אנשים עולים היום בצפיפות לאוטובוס או נכנסים לסופר - אין שום סיבה שדווקא בתיאטרון או באולם המופעים יקרה משהו חריג. אז למה רק התחום הזה נשאר סגור?
מקבלי ההחלטות הבינו שהקורונה אולי מסוכנת, אבל עצירה מוחלטת של המשק - מסוכנת לא פחות, ומיהרו לפתוח את החנויות, הקניונים, מכוני הכושר והמסעדות - העיקר שכסף יעבור מיד ליד. אבל משום מה, תעשיית הבידור, שמגלגלת עשרות מליארדי שקלים בשנה ומעסיקה מאות אלפי ישראלים, עדיין מושבתת.
אז אולי אם המדינה לא מתייחסת לענף הזה כמגזר שמכניס לה כסף, זה לא מפתיע שבציבור יש מי שלא מכירים באומן כמקצוע, ושולחים את כל העוסקים במלאכה לחפש עבודה אחרת.
