זה הולך להיות השבוע אולי המתוח ביותר שכולם רצו כבר להגיע אליו. אבל לעבור אותו זה מאוד לא פשוט - שבוע הרכבת הממשלה. כמעט יותר מ-30 איש נמצאים עכשיו במתח איזה תפקיד הם יקבלו. שימו לב לבעיה, בליכוד יש המון בכירים ומעט תפקידים, בכחול לבן המון תפקידים ומעט בכירים.
בואו נתחיל דווקא מכחול לבן, שם זה הולך להיות גם מביך, אולי אפילו קצת מצחיק. עכשיו הם יגלו עד כמה המשא ומתן שניהל בני גנץ היה רשלני. נגיד תיק החקלאות, הוא הולך להיות תיק ללא התיישבות, החטיבה להתיישבות הופכת להיות משרד לכשעצמו.
תיק החוץ, הוא יהיה תיק ללא מינויי שגרירים, למה? כי הם נשארו אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו. מה שנותר זה שר חוץ בזום. ואם זה לא מספיק, אז תיק התרבות - שאותו כל כך רצו בכחול לבן, הוא יהיה בלי מרכז ההסברה, והמשמעות – בלי המשואות. אז כל אלה התבררו כתיקים חסרי תוכן כמעט לחלוטין. אז יש מי שייקח אותם, לא בטוח שיהיה לו ממש מה לעשות בהם.
הפגישות של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם חברי סיעתו יכולות להיות בעייתיות וקשות, לעיתים זה אפילו נגמר בדמעות. הפגישות האלה של מינויי השרים, מעט מאוד תפקידים בכירים והרבה מאוד בכירים שרוצים תפקידים. 16 שרים מכהנים, אולי רק 10 משרות שרים יש לו לראש הממשלה, לחלק.
עכשיו הקרב הגדול ביותר הוא על תיק ביטחון הפנים. אחד כבר הפסיד במערכה, זה השר המכהן, גלעד ארדן, הוא יצטרך לנסות להיאבק על תיק התחבורה ואולי על החינוך אם יישאר. מי שמנצח גדול במאבק הזה ככל הנראה הוא הנאמן הגדול – אמיר אוחנה, שמצליח לגבור על מירי רגב, המקורבת מאוד לנתניהו. לרגב מוצע תיק התחבורה, היא לא באמת רוצה אותו, ושם היא מוצאת גם את גלעד ארדן כמתחרה על התפקיד הזה.
ומה יהיה על יולי אדלשטיין? הוא רוצה את ראשות הכנסת. אם לא, אולי רק חבר כנסת פשוט. הדבר היחיד שיכול אולי לשכנע אותו זה תיק החינוך שמוצע לנפתלי בנט, שבינתיים יושב על הגדר. לכן מגייס ראש הממשלה בנימין נתניהו ארבע שגרירויות ברחבי העולם: האו"ם, וושינגטון, לונדון ופריז, ואולי אפילו את סידני שבאוסטרליה, כדי לנסות לשלוח לשם שרים וחברי כנסת, שאולי שם יתנחמו. פעם אמר מי שאמר: "טוב להיות שר", אך הוויה דולורוזה שיעברו שרי הליכוד עד שיגיעו לשם ארוכה וקשה.
