הייתם מצפים לחשוב שבזמן משבר, אנחנו – ישראל, האנושות – ננסה לפנות דווקא לאנשים שחושבים מחוץ לקופסה. שיש להם רעיונות אחרים ממה שמקובל לחשוב. הרי אלה המיתוסים שגדלנו עליהם, לא?
בהתחלה אף אחד לא מאמין לגיבור ההיסטורי או הקולנועי, עד שמתברר שהוא צודק. מגלילאו גליליי שטען שכדור הארץ סובב סביב השמש ועד ג'ף גולדבלום ב"יום השלישי" שניסה לשכנע את נשיא ארצות הברית שהחייזרים עומדים לתקוף. זה הז'אנר שאנחנו הכי אוהבים: המיינסטרים טועה. תאמינו דווקא לפילוסוף המוזר, לשוטר שנזרק מה-FBI או למורה שיש לו תפיסה חינוכית שונה. אנחנו נתנשא על השליטים של פעם שחיו בעולם נטול ספקות שבו כדור הארץ שטוח, עד שזה יגיע להווה. כאן אנחנו חסידים מושבעים של הדעה המקובלת, ואנחנו כועסים, רותחים, כשמישהו מעז לערער אותה.
ויש כיום כאלה. בניגוד לדיבורים האפוקליפטיים על הצורך הדחוף בצעדים חסרי תקדים להגבלת האוכלוסיה, היה את פרופסור יצחק בן ישראל – פעמיים זוכה פרס ביטחון ישראל. הוא זיהה דפוס חוזר בכל העולם לגבי הנגיף: בלי קשר למדיניות, כן סגר לא סגר, התחלואה עולה דרמטית, מגיעה לשיא ואז ההדבקה נבלמת בהדרגה, כל זה בטווח של שישה עד שמונה שבועות.
פרופסור מייקל לויט, חתן פרס נובל. ברגעים הכי קשים של סין – הוא ראה את הסוף. ברגעים הכי קשים של ארצות הברית הוא אמר שהתחלואה הגיעה לשיא. בניו יורק עדיין המצב בלתי נסבל, אבל הנה המושל קואומו אומר: הרע ביותר מאחורינו, והוא אמר את זה יותר משבועיים אחרי שפרופסור לויט זיהה את המגמה.
מה זוכרים מלויט? את המשפט ההוא "אהיה מופתע אם ימותו בישראל יותר מעשרה אנשים". משפט שגוי. טעות. לויט גם הודה בטעותו, אבל בואו לא נפספס את העיקר בטענה שלו: קצב העלייה במספר החולים בכלל ובמספר החולים קשה בפרט - נמצא בירידה. ויש עוד אחרים. האם כולם צודקים בכל מילה שלהם? ברור שלא. שווה להקשיב.
אבל איכשהו, הם זוכים לזלזול, מטחי לעג ואפילו כעס ברשתות החברתיות ואולפני הטלוויזיה, שם משום מה אוהבים לקבל בזרועות פתוחות את מקבלי ההחלטות (או המומחים שנשלחו על-ידי מקבלי ההחלטות) שמספרים על אלפי המתים שבדרך. ואולי בכלל, קל לנו לקבל את רואי השחורות, פחות את האופטימיים. אבל מי משפיע לרעה על חיינו כאן: מהלכי האימים או האופטימיסטיים? מה מזיק יותר לציבור מי שאומר שאנחנו עומדים לנצח את הנגיף או אלה שמשאירים פה את כולנו בחרדה?
תראו, המצב כרגע הוא מצב מסוכן – בריאותית, כלכלית ונפשית, אבל חסרים לנו לא רק מטושים ומכשירי אקמו, יש פה מחסור חריף גם באנשים חושבים אחרת. ועדיף אפילו – אנשים שחושבים אחרת באופן אופטימי. יושבים מיליוני ישראלים בבית, רבים מהם בלי פרנסה, ושומעים בטלוויזיה שרבים מהם ימותו. קשישים עריריים שמתבשרים על האופקליפסה המתקרבת עלולים למות מפחד לפני שהקורונה תכריע אותם.
חשוב מאוד לדעת שיש סבירות לא מבוטלת – וסליחה שאני מבהיל ככה את הציבור – שיהיה בסדר, שנעבור את זה בשלום, שנקפיד על ההנחיות ונסיים את הסאגה הזו במספר מינימלי של נפטרים. מתישהו זה יקרה. אם לא תיכף, אז קצת אחר-כך. קריטי ודרמטי הצורך לשמור על ההנחיות. קריטי ודרמטי לא פחות גם לתת תקווה.
